הרי החדשות

  הקרב הבלתי-נגמר בין לשכת ראש הממשלה לערוץ עשר לא יעשה טוב לאיש מהצדדים. לא לכתבי ערוץ 10, שמניפים שלטים נגד שר האוצר ואחר-כך מפרשנים אותו בשידור, מחבקים את עופר עיני מאחורי הזכוכית ואז אמורים למתוח עליו ביקורת ב"לילה כלכלי". אבל גם לא לנתניהו עצמו. לא על סגירת ערוץ 10 תהיה תפארתה של ממשלתו.

  הדבר המשונה הוא, שלכולם ברור כי שאלת המשך קיומו של הערוץ, לטוב ולרע, לא באמת נתונה להכרעתה הבלעדית של הממשלה. הסכום שעליו נדרשת המדינה למחול, 45 מיליון ₪, זניח לא רק במונחים של קופת האוצר, אלא גם במונחי טלוויזיה מסחרית. בעשר שנים הפסיד הערוץ מיליארד ושלוש-מאות מיליון שקל. חישוב זריז: 45 מיליון שקל זה מה שהערוץ שורף בארבעה חודשים. עכשיו ההכרעה: האם מימן, לאודר ומילצ'ן רוצים להפעיל את הערוץ גם בעוד, נאמר, שנה? אם כן, ארבעה חודשים לא יעלו ולא יורידו. אם לא, כנ"ל.

  הדמות המרתקת מבין השלושה היא כמובן רון לאודר. חברו הקרוב של נתניהו, שהגיע לערוץ בעידודו הנלהב של ראש הממשלה הנוכחי, והסתבך איתו קשות בעקבות שורת תחקירים על משפחת נתניהו. בראיון מאוחר יותר, דווקא לערוץ 2, איל התמרוקים האמריקני הביע את אכזבתו מהנתק בשיחות בין ישראל לפלסטינים. מותר לנחש שהנתק בין משפחות לאודר ונתניהו הכאיב לו יותר.

  לכן, אי אפשר להתחמק מהחשד שהתיאור של ערוץ 10 כמי שתלוי ישירות ובלעדית בהחלטת ממשלת נתניהו נוח בעיקר לבעלים העיקרי. השפעתו על תכני השידור אפסית. השקעתו גבוהה. התועלת הפוליטית שלילית. אין זה מקרה שלאודר עצמו כמעט ולא התראיין במהלך המאבק. העובדים נדרשים עכשיו לנהל את המאבק במקומו, לקראת ההכרעה ביום ראשון הקרוב.

  קצת מוקדם לסיכומי שנה, אבל כבר די ברור שהיא עמדה בסימן מאבקי כוח בין ממשלת נתניהו לתקשורת: מחוקי לשון הרע וחוקי לפיד השונים, דרך המאבקים על ערוץ 10, החינוכית, גל"צ, וכלה בקרב הטיטאנים בין שני העיתונים: "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות". זה נובע מהעובדה הפשוטה, שגם בשלהי כהונתו השנייה נתניהו משוכנע שהאופוזיציה העיקרית שאיתה הוא מתמודד היא העיתונות. בבחירות הקרובות זה גם יהיה נכון: שני המועמדים המרכזיים מולו בבחירות 2013 הם מגישי חדשות בעברם, אחת ב"פגוש את העיתונות", אחד ב"אולפן שישי".

מלחמת חפירות

  ראש הממשלה בחר השבוע לפתוח את שנת הלימודים בבית ספר באפרת. עם הצלצול הראשון הוא טרח להבהיר: "אפרת וגוש עציון זה חלק אינטגראלי, חלק יסודי ומובנה מירושלים הגדולה, זה השער הדרומי של ירושלים, זה תמיד יהיה חלק ממדינת ישראל. אנחנו בונים את גוש עציון ובונים את אפרת במרץ, באמונה, באחריות". אחריו עלה שר החינוך, גדעון סער. הוא דחה בבוז את הטענות נגד תכנית ביקורי התלמידים במערת המכפלה, ואמר שהשנה, היקף התכנית רק יוגבר. מאז ימי שמיר העליזים לא הייתה תקופה טובה יותר למתנחלים מהתקופה הזו. בעצם, אף פעם לא הייתה: בזמן שמיר היו 100,000 מתנחלים, היום 350,000.

ובכל זאת, השבוע הזה יסתיים בכישלון הסברתי חמור למתנחלים. פסיקת בג"צ הידועה-מראש שלשום, לפנות לאלתר את מגרון, היא האירוע שייזכר השבוע מעבר לקו הירוק. אולי חוץ מעוד אירוע תג מחיר. למרות שעתירות שלום עכשיו נגד גבעת האולפנה הסתיימו ב-800 יחידות דיור חדשות ונגד מגרון ביישוב קבע חדש, התמונות מהחודש יהיו עימות בין מתנחלים לממשלה.

האויב של הטוב הוא הטוב מאוד, בטח כש"טוב" מתואר בתור קטסטרופה וחורבן. יו"ר מועצת יש"ע דני דיין ראה השבוע בייאוש איך במקום לחגוג את ניצחונם המהותי, המתיישבים נקלעים שוב ושוב למלחמות חפירות מיותרות. אפילו מהשר משה יעלון, אדם רגוע וסממן ימני מובהק, הם חילצו טקסטים עצבניים במיוחד. "מי שלא יתפנה ממגרון בשקט, לא יקבל דיור חלופי בגבעת היקב", הוא אמר. יעלון איננו אויב ההתיישבות, ממש כמו בני בגין. אבל שני השרים האלה חטפו מדוברי מגרון משל היו יריב אופנהיימר. לאחד השרים זה הזכיר השבוע את הסיפור על הבן של רב חשוב שהחליט לחזור בשאלה. כשהוריו ההמומים שאלו אותו למה, הוא השיב: "כי כשאני עם כיפה, אתם סופרים לי את החטאים, עכשיו תספרו לי את המצוות".

ליד: . יו"ר מועצת יש"ע דני דיין ראה השבוע בייאוש איך במקום לחגוג את ניצחונם המהותי, המתיישבים נקלעים שוב ושוב למלחמות חפירות מיותרות. אפילו מהשר משה יעלון, אדם רגוע וסממן ימני מובהק, הם חילצו טקסטים עצבניים במיוחד

21 דקות

  הנה סיפור, שהתפרסם בתחילת השבוע באתר האינטרנט פוליטיקו, וגם הוא קשור ליחסים שבין עיתונאים לנבחרי ציבור: בשישי שעבר, ב-12:23, באסיפת בחירות במישיגן, התבדח המועמד הרפובליקני לנשיאות, מיט רומני: "ממני אף אד לא ביקש מעולם להציג תעודת לידה", סיפר במעין בדיחה צולעת על טענות-השווא שלפיהם הנשיא המכהן אובמה נולד באפריקה. עוד בטרם חלפו שישים שניות כבר דיווח על כך כתב ה"וושינגטון פוסט". כעבור דקה, מספר האזכורים של הצירוף "תעודת לידה" בטוויטר זינק מ-5 לדקה  ל-238. שש דקות בלבד אחרי פרוץ השערורייה, היא כבר כיכבה בכותרות הראשיות של רוב אתרי החדשות בין האוקיינוס האטלנטי והשקט: "האם רומני סיפר בדיחה על אובמה?" שאלו רובם, וכעבור דקה תמימה גם קובץ הוידאו של הבדיחה הצולעת עלה ליו-טיוב, למען יכריעו הגולשים בשאלה הרת-הגורל. שיאו של המשבר הגיע ב-12:41. מטה רומני פרסם הודעת הבהרה שבה נאמר כי מעולם, גם לא לפני 18 דקות, לא הטיל המועמד ספק בעובדה שאובמה הוא אכן יליד ארצות הברית של אמריקה. זה לא ממש עזר, כי כעבור 3 דקות, בשעה 12:44, פרסם דוברו של נשיא ארצות-הברית הודעת גינוי. אבל הסיפור כבר מיצה את עצמו, ואיבד גובה ועניין במהירות. נאום-דיווח-ציוץ-הכחשה-תגובה, וכל זה ב-21 דקות. קצר יותר מפרק בסדרה אמריקנית ממוצע, חישב "פוליטיקו".

  פעם אמרו שהעיתון הוא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה. אבל השילוב של התפוצצות המידע, הרשתות החברתיות ויועצי בחירות משופשפים הוביל לכך שהעיתונים הם בעצמם היסטוריה. פוליטיקאי שלא מגיב כאן ועכשיו לסיפור מתפתח, בספרינט מטופש במהירות האור, עלול להתעורר כעבור נצח – שעה, אפילו שעתיים, שומו שמיים! – ולגלות שאיבד את כל עולמו.

הבעיה היא, שהפינג-פונג הפוליטי, בארה"ב אבל גם כאן, מתנהל בקצב כזה שהצופים כבר לא יכולים לעקוב אחריו, וגם לא ממש רוצים. מרוב רצון לשלוט בדעת הקהל, הפוליטיקאים בדרך לאבד את הקהל. "הגיע הזמן לעיתונות איטית דווקא בעידן המידע המהיר, ממש כמו שהבישול האיטי פורח בגלל המיאוס ממזון מהיר", אמר פעם ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר. אבל זה היה ב-2007, לפני הרבה יותר מ-21 דקות.

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי