אם יש את נפשך לדעת מהו הסיפור המרכזי של הבחירות, סע למשרדי מרצ ברחוב דה וינצ'י בתל-אביב. בחורף 2006 אימצו ביילין וחבריו הלכה למעשה את הטענות של הפרנואידים שבימנים כנגד התקשורת. המונח "תשקורת" טרם יצא מפיהם של אורון או גלאון, אחרי הכל הקופירייטרים שלהם קצת יותר מוצלחים, אבל התוכן דומה. רק לפני כמה ימים תפס אחד מבכירי מרצ כמה עיתונאים, והפציר בהם להפסיק לעבוד בשירות קדימה ולהתחיל להתייחס גם למפלגות האחרות, פן הדמוקרטיה תעמוד בסכנה.
מילא מרצ, אבל מה עם פרץ? רק לפני שלושה חודשים התעורר היושב-ראש הטרי של מפלגת העבודה וגילה שהוא מלך ישראל. זכייתו הדחוקה בקרב משמים על ראשות מפלגה מרוטה זכה לסיקור יוצא דופן בפירגונו. העיתונים נצבעו בכחול-נסיגות, עיתון "הארץ" הקפיטליסטי עשה פליק-פלאקים כדי להצדיק את הסוציאליסט הכי קיצוני מאז מאיר וילנר, ומהדורות החדשות באופן כללי הברישו את שפמו של מנהיג השמאל החדש.
זה היה בתשעה בנובמבר, אבל שנים-עשר יום אחר-כך העסק נגמר. בבוקר שבו ניצח עמיר פרץ קובעי דעת הקהל התאהבו ברעיון של מועמד שמאלי שמפיל את הליכוד מהשלטון, אבל בעשרים-ואחד בחודש נפטר שרון מהמורדים ומהמרכז, והחזיר לחיקו את המרקוסים והדייניות. פתאום האנגלית של פרץ התחילה להיות נושא, פתאום שאלת העניבה הפכה משמעותית. כולם נשא הרוח. סליחה, כולם חוץ משלי.
התקשורת הישראלית, וסליחה על ההכללה, לא השתנתה. כבר שנים שהיא הולכת אחר הגורם הפוליטי שיבטיח לה מקסימום נסיגות במינימום זמן. לכן נהנה שרון מחיבוק אמיץ על אף עברו המתלהם, פרשיותיו הנערמות ובניו המסובכים. לכן חוסה עכשיו אולמרט תחת מטריה אוהדת, לכן גם מרצ ופרץ יכולים להתלונן עד מחר. בתת-מודע של העורך הממוצע, מפלגות השמאל הוותיקות לא הביאו קבלות לנסיגות, קדימה דווקא כן.
לא מזמן, בימים של אינתיפאדה ומוקטעה וחומות-מגן למיניהן, הוקדשה הרבה מאוד תשומת לב לניסיונות של לשכת ראש הממשלה להשתלט על רשות השידור ולהכתיב בעקיפין סיקור אוהד לשרון. אבל בשנתיים האחרונות הקריאות להצלת רוממה מציפורני הפוליטיקאים נדמו. וזה לא שהמצב השתפר: אך לפני כמה חודשים סיפר עיתונאי בכיר בזעזוע על אירוע יוצא-דופן במזנון הכנסת: כתב של רשות השידור ננזף על-ידי ראש הממשלה על אחד מדיווחיו. כעבור חמש דקות הוא שב לשולחן כמו ילד מבוהל, כשבידיו תמליל הדיווח, וניסה להראות לראש הממשלה בידיים רועדות שדווקא היה עדין ומדויק עם לשכת ראש הממשלה.
לרוב העיתונאים האחרים שרון אפילו לא היה צריך לבוא בטענות. פה ושם היו שאלות קשות (אבל אף פעם לא שלוש ברצף), פה ושם נחשפו פרשיות מביכות (אבל כמעט תמיד גוועו תוך יממה), פה ושם אפילו קם עיתונאי אמיץ (אבל בעצם למה, לעזאזל, מתיחת ביקורת על שלטון דמוקרטי צריכה להיות כרוכה באומץ?). רוב הדיווחים, ברוב הערוצים, רוב הזמן היו תשדיר שירות לממשלה ולפועלה.
יכול להיות שזה ישתנה. בינתיים, תשעים אחוז מהתקשורת מייצגים מקסימום שליש מהעם.
(שודר בגל"צ ערב בחירות 2006)
