זה לא הגז, טמבל

מבט ראשון, קשה להאמין שעל זה כל המהומה: צינור צנוע, 16 אינץ' קוטרו, בצבע שמנת, מתפתל בין המסדרונות של אסדת 'תמר', כמה עשרות קילומטר מול חופי אשקלון, בערך מאה מטר מעל פני הים. מאז שנבנתה בשבילו האסדה, מיליארד שקל פלוס-מינוס, דגי הטונה מתקבצים סביבה מסיבה לא ברורה, להנאת הדייגים החובבים שבין עובדי האסדה. התפריט בחדר האוכל של האסדה אמנם עשיר, במטרה להקל על המאבטחים הישראלים והעובדים הטקסנים את הבדידות הקלסטרופובית באמצע שום מקום, ועדיין בלילות העובדים צולים דגים גדולים על גחלים. זה קורה בפינה היחידה על האסדה הענקית שבה מותר להדליק אש. סיגריה בכל מקום אחר ליד צינור הגז עלולה לגרום לפיצוץ שייראה היטב לאורך קו החוף של ישראל.

לא רק דגי הטונה מתקבצים סביב הצינור של 'תמר' אלא כל גורם עניין פוליטי בישראל ובסביבה. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לוטש עיניים אל הפוטנציאל הכלכלי האדיר באוצרות הגז הטבעיים של ישראל, ששוויים 100 מיליארד דולר לפי הערכת 'דלק קידוחים'. לפי כמה הערכות, זה היה אחד הנושאים העיקריים בפגישה הבהולה שלו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, וגם אחת הסיבות לסולחה הפתאומית בין תורכיה לישראל. יש משהו אירוני בכך שהים סכסך בין תורכיה לישראל, והים הוא גם זה שעשוי לפייס.

השאלה היא אם בכלל יוכלו לייצא. לפני שנתיים בערך התברר סופית שישראל הופכת למעצמת גז טבעי, עם יכולת למכור חלק ממנו לחו"ל. איזה חלק? באוקטובר 2011, בתחושת דחיפות, הקימה הממשלה את ועדת צמח, שנועדה לענות על השאלה הזו. הוועדה התבקשה לסיים את עבודתה בתוך ארבעה חודשים, אבל התעכבה חצי שנה. מאז, המסקנות מונחות על שולחן הממשלה והחלטה אין. בעשור הבא רוב המכוניות בישראל כבר יונעו בגז טבעי, אבל הממשלה שמנהלת אותו עדיין מזדחלת בצד הדרך, בהילוך ראשון.

שאלת ייצוא הגז הטבעי עניינה בשנים האחרונות מעגל מצומצם מאוד של מומחי אנרגיה. בשבועיים האחרונים, כמעט בן רגע, היא הפכה לנושא חברתי ופוליטי. זה קרה כשהפסיקו לדבר על בי-סי-אם, טי-סי-אף ושאר מושגים מקצועיים, והתחילו לדבר במילים שכולם מבינים: טייקונים ולוביסטים. המהפך התרחש בישיבה של ועדת הכלכלה, אחת המביכות שנראו לאחרונה. מול חדר מלא בפעילים המתנגדים לייצוא הגז, התבקש מנכ"ל משרד האנרגיה, שאול צמח, לנקוב בכמות הגז שאותה הוועדה בראשותו מתירה לייצא. במשך קרוב לשעה צמח התפתל, גמגם והסתבך בניסוחים, אבל תשובה אי אפשר היה לחלץ ממנו. הנוכחים יצאו מהחדר תחת הרושם שצמח מסוגל לענות, אבל הוא לא רוצה לעשות זאת כדי שהציבור לא ידע שאוצרות הגז הלאומיים בדרך להימכר למדינות אחרות. הניסיון המר מפקידי ציבור שחוצים את הקווים גרם לתהות אם יותר קל לחלץ תשובה מצמח – או לחלץ את צמח מזרועות תשובה.

מאז צמח התאושש, ובריאיון ברדיו נקב במספר: 53 אחוז מהגז יועבר לייצוא. שלשום הודלף שהשר הממונה, סילבן שלום, יקטין את ההיקף ל-40 אחוז, כך שרוב הגז יישמר למשק הישראלי.

כלפי חוץ, הוויכוח הוא על השאלה כמה גז מתחבא ב'תמר', ב'לוויתן', ב'כריש' ובשאר הקידוחים. חברות הגז טוענות שיש מספיק לעשרות שנים קדימה, הארגונים החברתיים סבורים שהמספרים מנופחים וברגע האמת ישראל עלולה למצוא את עצמה בלי גז טבעי אחרי שייצאה את כולו. יש ויכוח לא רק כמה גז יש אלא כמה זמן: חברי הכנסת מציעים להמתין לפני הייצוא. מה בוער? בשותפות הקידוח מזהירים שאם לא נחתום על הסכמים בהקדם, מתישהו גם שכנינו הלבנונים ימצאו גז ואז כבר לא יהיה למי למכור.

רוב הציבור לא עוסק בזה או בזה, ובכל זאת לוחץ לא לייצא את הגז. כדי להבין למה, לא צריך להסתכל מהאסדה ארבעה קילומטר למטה, אל מאגר הגז בקרקעית הים; צריך להביט מעלה, אל קצה פירמידת השליטה של 'דלק קידוחים' ואל יצחק תשובה. העיתונים הכלכליים סופרים את המיליארדים שהטייקון הנתנייתי יעשה מעסקאות למכירת גז, והציבור נזכר בתספורת האכזרית שתשובה ביצע ממש לא מזמן לכספי הפנסיה ולמשקיעים הקטנים כאשר חברת 'דלק נדל"ן' נקלעה לקשיים. אפשר להניח שאם סטף ורטהיימר, למשל, היה הבעלים של המיזם האדיר הזה, הציבור היה מוחא כפיים וסופר כמה מכספי העסקה ייכנסו לקופת המדינה. כרגע, תשובה מחפש גז והציבור מחפש את תשובה.

מלחמה בבית

ה'בית היהודי' מאוחד בדרישה לבנות בירושלים, למנוע הקפאה, להילחם בנסיגות, להוריד את יוקר המחיה, להיאבק בעובדי הנמלים ולפרק את הריכוזיות. איתרע מזלו של נפתלי בנט, ובחודשיים מאז הקמת הממשלה הוא מתעסק במשך רוב זמנו בנושא היחיד שבו 'הבית היהודי' הוא שתי מפלגות שונות, יריבות ועוינות: רבנים ורבנות.

מכל הבורות שאליהן נפלה המפלגה הדתית-לאומית, לא ברור איזה מהם עמוק יותר: העובדה המבישה שהיא הייתה המפלגה האחרונה להביע תמיכה במועמד ציוני-דתי לרבנות הראשית; חילופי ההשמצות המפלגתיים, או הבריחה השבוע של תשעה ח"כים מההצבעה על הרחבת הגוף הבוחר כך שיהיה ציוני ומאוזן יותר. העובדה שהמפלגה לא רצתה – או לא יכלה – לתפקד כגוף אחד, תחליש את כוחה גם בסוגיות אחרות לגמרי מהרבנות.

גם השבוע המשיכו לשחק שם בגרסה הסרוגה ל"נדמה לי" – הלא היא דיל עמאר-אריאל. העסקה הזו, צריך להגיד גלויות, היא פנטזיה חסרת סיכוי. שני השדכנים כלל לא רוצים בחתונה הזו: יו"ר ה'בית היהודי' תומך ברב דוד סתיו, ואריה דרעי רוצה את אחיו יהודה כרב הראשי הספרדי. גם אם יהיה דיל – ולא יהיה לעולם – יש בכנסת רוב של כתשעים (!) ח"כים נגדו. אם יש מבוגר אחראי ב'בית היהודי', הוא צריך לשים קץ לפארסה, שמבזה שני רבנים לא צעירים ומפלגה אחת צעירה.

אנשי בנט מדגישים את מבחן התוצאה: בתוך שמונה שבועות הותנעה מהפכה ברישום לנישואין, הוכרזה מלחמה על הפוליטיזציה של המועצות הדתיות, הועבר חוק שטרן ובסוף גם יהיה רב ראשי ציוני-דתי. אבל בפוליטיקה החדשה, מבחן הדרך חשוב לא פחות ממבחן התוצאה.

מקורבי יו"ר ה'בית היהודי' הזכירו השבוע את האמרה הנושנה של לינדון ג'ונסון, על כך ששני דברים עדיף לא לדעת כיצד מכינים אותם – נקניקיות וחוקים. כדאי להזכיר להם שבשבוע שבו 'תנובה' נאלצת לחשוף בציבור את תהליך השחיטה הנורא של פרות, נאיבי לחשוב שמישהו יסיט את מבטו הצדה בזמן שב'בית היהודי' מתקוטטים על חוק.

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי