חכמת הבייגלה

בסדרת הטלויזיה "הבית הלבן"  היה אסור להזכיר בסביבת הנשיא את המילה האיומה "מיתון". במקום זאת אמרו שם: "בייגלה". ראש הממשלה הולך לאכול הרבה בייגלה בקרוב. הזינוק באבטלה ועליית המחירים הם רק הקדימון לצרות שאורבות לליכוד מעבר לפינה. איזה עולם אכזר: שלוש שנות שגשוג יוצאות-דופן יימחקו לחלוטין מזיכרונם הקצר של הבוחרים, ומה שיישאר הוא רק מספר המובטלים, ואולי גם המיתון. סליחה, הבייגלה.

וכל זה קורה כאשר מתקרבת מאוד ההכרעה: לא איראן, אלא השאלה אם תקציב המדינה ל-2013 יאושר. זו שאלה שתקבע לא רק את פני הכלכלה הישראלית, אלא גם את לוח הזמנים הפוליטי. ההכרעה מתמצית בסוף בשלוש שאלות בלבד, הנה הן:

האם בכלל יוגש תקציב? סימנים רבים מראים שלא: אומרים שזה בגלל אופנסיבת-סתיו על איראן, או בגלל דפנסיבת-תקציבים של שטייניץ, אבל השקט החשוד מאגף התקציבים באוצר, כמו גם היעדר ישיבת ממשלה על תקציב 2013, מלמדים שייתכן ונתניהו ויתר על הקרב מראש. רק זה חסר לו: גם להציע גזירות, וגם להידחות בבוז. עדיף כבר לנאום בכנסת עם החזרה מהפגרה, להודיע בקול שקט שהמצב הכלכלי לא מאפשר את המותרות של כלכלת בחירות מופקרת, ושעדיף ללכת לקלפי כמה שיותר מהר. כבר היו דברים מעולם.

אם בכל זאת יוגש תקציב, האם הוא יעבור? גם אם הבחירות בישראל ייערכו במועדן, הן כבר מעבר לפינה. אוסף כזה של גזירות קשה לאשר גם בשנתה הראשונה של קואליציה, קל וחומר ביישורת האחרונה של כהונתה. איך ש"ס תלך לבחירות על מצע חברתי אחרי שהרימה את ידה בעד קיצוצים אכזריים? ואיך יעשה זאת ליברמן? מהצד השני, ספק אם יש מי ממפלגות הקואליציה שאכן מעוניינת בבחירות-בזק. יש עוד אפשרות: הרוב המוחלט של ח"כי קדימה יודעים שפיזור הכנסת הוא גם מותם הפוליטי הוודאי. מספיק שכמה מהם יתמכו בתקציב כדי להעביר אותו בכל זאת.

האם נתניהו בכלל רוצה להעביר תקציב? גם אם יש רוב כזה, האם ראש הממשלה רוצה להיות חתום על פיגוע אלקטורלי כזה. יריביו הפוליטיים יחגגו על כל גזירה וגזירה כל הדרך אל הקלפי. ועדיין, צריך לזכור שלראש ממשלה בישראל יש יכולת לא מבוטלת להשפיע על סדר-היום של הבחירות. ב-2005 הוביל עמיר פרץ קו חברתי מול קדימה והליכוד. זה היה מוצלח מאוד, אבל נמשך בדיוק שלושה ימים. שרון הדליף ידיעה וחצי לעיתונות על הגרעין האיראני, התייחס לכך בעוד נאום פומבי, ושכר המינימום נגוז ממהדורות החדשות.

ישראל בעליה

ועדיין, אומרים מקורבי נתניהו, הכל שאלה של גושים: כל עוד השמאל לא יצליח להשיג 61 מנדטים, אין מה לדבר על מהפך. הרוב של הימין נראה בלתי ניתן לשבירה, אבל כך בדיוק גם נראתה קדימה עד אשתקד. הסיבה האמיתית שהשמאל לא מצליח לחצות את קו 60 המנדטים איננה הריבוי הטבעי אצל החרדים והדתיים-לאומיים, אפילו לא האביב הערבי. הסיבה היא שמגזר עצום, העולים מרוסיה על 20 המנדטים שלהם, מצביע מאז 2006 כאיש אחד למפלגות המחנה הלאומי. ליתר דיוק: לליברמן, עם שאריות לליכוד. מעט מאוד מחנות יכולים להרשות לעצמם להתחיל בבחירות במינוס של עשרים מנדטים, בטח לא השמאל הישראלי.

  הפעמיים האחרונות בדורנו שבהן השמאל עלה לשלטון היו בסיוע הנדיב של דוברי רוסית: רבין ב-1992 וברק ב-1999. גם הפעם, המפתח לניצחון על הימין עובר שם. הגשת כתב אישום נגד ליברמן עשויה לפתוח את המשחק מחדש, אבל לא רק היא: יאיר לפיד מתכוון להשקיע הרבה מאוד מאמצים במגזר העולים. סדר היום שלו אמור לכוון בדיוק אליהם: הקלה בדיור, שיפור בחינוך, ובעיקר: מאבק בחרדים. המאמץ הזה נובע מההנחה שקואליציית המצביעים הקרויה "המחנה הלאומי" משונה הרבה יותר מכפי שהתרגלו לחשוב: יש בה חרדים אשכנזים לצד מטכ"לניקים, ש"סניקים שרופים לעומת עולים מרוסיה שכפייה דתית עושה להם פריחה. והרי גם ליברמן לא פראייר, אז בבחירות הקרובות, כדאי להקשיב טוב גם לתשדירים ברוסית.

מצפה רמון

  אורחת נדירה הזדמנה בשבוע שעבר אל מנהרות הרכבת התחתית של ניו-יורק. ציפי לבני, פעם כמעט ראש ממשלת ישראל, הכירה בשנים האחרונות את התפוח הגדול בעיקר מלמעלה, מבעד לחלונות המשוריינים של מכוניות שרד דיפלומטיות. אבל לחברי פרלמנט ישראליים לשעבר אין מכוניות כאלה, לכל היותר חופשי שבועי. בתום הנסיעה, ראש הממשלה הבאה לשעבר חלקה את הרשמים עם אוהדיה בפייסבוק: "הצצה לרכבת התחתית בניו יורק, נחמד לראות עולם אחר אחרי הרבה שנים של נסיעה בשיירה מאובטחת".

  אפשר לראות בירידה של לבני לתחתית משל למצבה הפוליטי, אבל לא בטוח שהוא מדויק. לבני היא עדיין אחד השמות הבודדים ששווים בפני עצמם כמה מנדטים. השאלה היא כמה בדיוק. הרי לקדימה כבר לא תשוב. האפשרויות, הלא-מלבבות, הן כאלה: להקים מפלגה עצמאית, 4-5 מנדטים פחות או יותר. זה הישג אישי נאה, אבל חסר תועלת מעשית. מה שנקרא, פריצת דרך לתוך מבוי סתום. האלטרנטיבה השנייה, שעליה עובד חיים רמון במרץ, היא הצבתה בראש מערך עם "יש עתיד". לפיד יהיה יו"ר המפלגה, היא – המועמדת לראשות הממשלה.

  יש רק בעיה אחת בתרחישים האלה, והיא שהשדכן שכח לשאול את פי החתן והכלה. רמון ולפיד נפגשו כל חייהם רק פעמיים-שלוש. האחרונה שבהן נערכה לפני הפריימריז האחרונים בקדימה, ורמון הסביר בה בצורה משכנעת למדי מדוע לבני עומדת לנצח בגדול. לפיד אמנם לא פוסל יותר את לבני בראיונות שהוא מעניק לאחרונה, אבל קשה עדיין להאמין שיצרף אותה לרשימתו. וגם אם כן, האם לבני תרצה להיות מספר שתיים של עיתונאי-לשעבר? נשמע בלתי סביר.

  יותר מזה: כאשר רמון מכריז על הקמת מפלגה חדשה, ואז עוסק בניסיונות לפלג את קדימה, רוב המערכת הפוליטית יוצאת מנקודת הנחה שהוא עובד בשליחות לבני. ספק אם התיאור הזה נכון. לבני חשדנית מדי מכדי להפקיד את גורלה בידיו, וחכמה מדי מכדי להניח שמפלגה מייסודה של עבריין מורשע ועם שבעה עריקים מקדימה תהיה אטרקציה מושכת-המונים.

  לכן, סביר יותר שהמצב האמיתי בגוש הוא כזה: מכל הדיבורים על רשימה מאוחדת אנחנו עוד עשויים לפגוש בקלפי פתקים של קדימה המרוסקת, "יש עתיד", "העבודה", "עצמאות" של אהוד ברק, ואולי עוד רשימה אחת, של רמון או לבני. רחוק מדי זה לא יביא אותם. לפי הסקרים, רק בוחרים חסרים.

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי