1. פרשת נתניהו מוזס לא תוכל להיגמר רק בנתניהו ומוזס. היא תהיה חייבת להתרחב: לשבעת מציעי החוק לסגירת ״ישראל היום״ – האם הם קיבלו סיקור חיובי בעיתון? ל-43 מצביעי ה״בעד״ – האם הופעלו עליהם לחצים פליליים? לועדת השרים לחקיקה בראשות השרה לבני – איך היא אישרה את החוק למרות חוות דעת הפוכה של היועמ״ש? וגם למתנגדים – האם הופעלו עליהם לחצים הפוכים מצד אדלסון? פחות מזה יהיה החמצה היסטורית.
2. נחמד לראות שנתניהו לפחות עקבי: גם בשיחת השוחד-לכאורה הוא לא מצליח למצוא אפילו שם אחד של עיתונאי מכהן שלטעמו הוא באמת ימני. חוץ מאבי רצון. לשיטת נתניהו אין אף עיתונאי ימני אמיתי בישראל. מי שימני בנטיסט, מי ששמאלני נוניסט והשאר סתם עוינים.
3. כמה אנשים מחוץ למעגל פוליטיקאים-עיתונאים-חוקרים מתעניינים בפרשת מוזס-נתניהו? לפי התגובות שאני שומע היא מזכירה לאנשים את פרשת הרפז. האם זה בגלל הפרטים הסבוכים? הרזולוציה הברנז׳אית? או, וזה יותר מדאיג, כי הציבור מניח כבר שנים שאין קשר בין עיתונות לאמת?
4. אם איל גולן ואביב גפן היו יושבים לסולחה, חלקה לפחות היה מתנהל בטונים סוערים וצעקות. אבל השיחות בין מוזס ונתניהו מתנהלות באווירה לבבית. ״אתה רב אומן״, ״לא, אתה רב אומן״. רק אימוג׳י לבבות חסר. איפה זה ואיפה השנאה היוקדת לנתניהו מצד שליחי מוזס או אינספור המתקפות של מוזס על נתניהו?
5. שני שלימזלים: דנים שעות על קנוניה פלילית חובקת ארץ ועתירת ממון, אבל בסוף לא מצליחים אפילו לסדר חלטורה לאבי רצון. כמה חבל: אם שניים כאלה היו מקמבנים את הולילנד בחיים לא היה קם המגדל המכוער בדרום ירושלים.
