כתבה למשדר מיוחד של אסף ליברמן לרגל יום השואה תשע"ה על הקשר בין השואה לפוליטיקה:
אם מטוס הכנסת לא היה נתקע לילה שלם על המסלול בדרך מקראקוב, ספק אם היו זוכרים את נסיעת חברי הכנסת למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. זה לא מקרה שנאומי הזיכרון נשמעים תמיד כשחזור: ממדיו המפלצתיים של אסון אושוויץ משתקים לכאורה מראש כל ניסיון רטורי, בטח של פוליטיקאים, להגיד משהו שטרם נאמר. כל ניסיון כזה להזכיר את אושויץ כאן ועכשיו נתקל בגלי גיחוך סמויים, כמו ניסיון לספר בדיחה באמצע לוייה.
כבר בשנת 2009, הרבה לפני תרשים הפצצה, נתניהו נופף מעל במת האו"ם בתכניות הבנייה של אושוויץ-בירקנאו. הוא לא היה הראשון להשוות תופעה כלשהי מימינו למה שעליו נאמר הביטוי "אסור להשוות". אבא אבן הגדיר לפני שני דורות את גבולות 67' "גבולות אושוויץ", ובעקבותיו הלכו דורות של פוליטיקאים מימין: "גבולות 67 הן גבולות אושוויץ. אין נוסחה שיכולה לחבר גבולות 67 וביטחון של מדינת ישראל".
ניצולי אושוויץ עצמם כמעט לא לקחו חלק בשיח הזה. 200 איש כיהנו כשרים בממשלות ישראל מקום המדינה ועד היום. מדהים לראות כמה מעטים מהם חוו את השואה על בשרם. בארבעת הציפעשורים הראשונים למדינה ניצולי השואה היו רצוצים מדי, עמוק בשולי החברה הישראלית, מכדי להצטרף אל הנהגתה. בדור האחרון הם כבר מבוגרים מדי. ובתפר שבין ה"עדיין לא" לבין ה"כבר לא", הצליחו להיכנס לממשלת ישראל רק שלושה ניצולי שואה, שניים מהם היו שרים זוטרים ללא תיק.
כשהשר טומי לפיד, ניצול גטו בודפשט, השתמש יום אחד בזיכרון השואה, הארץ רעדה. הוא אמר: "האישה הזקנה מרפיח עומדת על ארבע ומחפשת בהריסות ביתה אחרי התרופות שלה – ואני חשבתי על סבתא שלי".
אבל עקבות אושוויץ בפוליטיקה הישראלית סמויים יותר מכפי שניתן לראות. ארבעת מושבי החורף האחרונים של הכנסת התנהלו כמו בתסריט קבוע: קודם נתניהו עולה ומזהיר מסכנות באזור, ואז עולה יושב ראש האופוזיציה התורן – אם זאת ציפי לבני, שאול מופז, שלי יחימוביץ' או יצחק הרצוג – וטוען שנתניהו סתם מפחיד את הציבור, הפחד ומשול.
העובדה שראשי האופוזיציה התחלפו בזה אחר זה אבל נתניהו נשאר מעידה שנאום נתניהו בנוי על סלע יסוד עמוק מאוד בהוייה הישראלית. נתן אלתרמן אמר פעם שהישראלים הם חברה על סיפו של אסון, וזה מה שמפריד באמת את הפוליטיקה הישראלית מזו של בריטניה או הולנד. לא יאיר לפיד או הסרטונים של בנט: החרדה הקיומית. פחד ההשמדה.
אם היינו פוגשים יהודי שנולד בירושלים בשנת 100 לספירה היינו מתייחסים אליו כאל דור חורבן הבית, שאירע רק 30 שנה קודם. מדוע זה שונה בעינינו מיהודי שנולד בירושלים בשנת 1980? הבוחר הישראלי יכול להתרגז על מחירי הקוטג', לצאת לרחובות בגלל משבר הדיור, להתעצבן על הכיבוש או על פינוי התנחלויות. אבל בסוף כל משפט שפוליטיקאי ישראלי אומר, מתחבאת חרדת ההשמדה, חרדת אושוויץ.
בגין הבין זאת, נתניהו הבין זאת, גם רבין שדרגות רב האלוף שלו הציעו לבוחרים תרופת הרגעה לפחד הקיומי. אפשר לאהוב, להתרגז או לצחוק על זה, אבל עוד הרבה שנים, אצל הרבה ישראלים, השנה תהיה 1938. לא החיים עצמם, המוות עצמ
