יש עתיד, יש בג"צ

אם לא היה בג"ץ בעולם, יאיר לפיד היה צריך להמציא אותו. יו"ר יש עתיד בטח חשב לעצמו שככה מעבירים החלטות נגד החרדים – לא בהצבעות צמודות וליליות בוועדת שקד אלא ברוב מוחץ, שמונה מול אחד; לא בסחר סוסים מורט עצבים שנמשך כבר כמעט שנה אלא בהחלטה אחת קצרה של בית המשפט העליון. מי צריך את נפתלי בנט כשיש את אשר גרוניס?

על שתי החלטות הכריז השבוע לפיד בפייסבוק: בראשונה הוא עצר את התקציב להתיישבות בעקבות כתבה ב'אולפן שישי', ובשנייה הוא עצר את התקציב לישיבות בעקבות החלטת בג"ץ. משרד האוצר כפולואפ.

החרדים הם סיבת הקיום המרכזית של יאיר לפיד בממשלה. דחיקתם לאופוזיציה הייתה הישגו הגדול ב-2013, וחוק השוויון בנטל נועד להיות ההישג הגדול של 2014. הבעיה היא שהלימון החרדי כבר נסחט עד תום. ההשתמטות החרדית מגיוס הייתה סמל משמעותי לרבבות שמרגישים הפראיירים האחרונים שמשרתים בצבא ומשלמים מסים. ספק אם מישהו מאותם רבבות באמת עקב בשנה האחרונה בנשימה עצורה אחר ההידיינות המתישה בסעיף 26 ד' לחוק החדש – אותו סעיף שיקבע אם העיצומים על משתמטים יהיו פליליים, כלכליים, או פליליים למחצה. מה שמטריד באמת את בוחרי לפיד זה הנטל, לא השוויון.

כל זה נכון אלא אם כן חוק הגיוס יהפוך לקרב גדול, ואת זה בדיוק בנט ורה"מ בנימין נתניהו לא מתכוונים לתת ללפיד. ההנחיה של ראש הממשלה לאנשי הליכוד היא לא להתווכח עם אנשי יש עתיד ולהצביע בדיוק כמותם, כדי לא לאפשר עימות שיחזיר את לפיד למעמד אביר החילונים.

בנט במצב מורכב יותר: מצד אחד הוא מחויב להסכמים הקואליציוניים ולאלקטורט שלו, שמשרת יותר מכולם בצה"ל ומתנגד יותר מכול להשתמטות; מצד שני, הוא מחפש הודנא עם החרדים. השר יעקב פרי הצהיר השבוע שהבית היהודי עושה ככל יכולתו כדי לקרוץ לחרדים ולמוסס את הסעיף הפלילי בחוק. הוא גם הצהיר באותה הנשימה שאפילו אם החוק יצליח, שיעור המתגייסים החרדים יעמוד על אלפים בודדים בשנה. את ביטחון המדינה זה לא יציל, אולי את יש עתיד כן.

אובמה מתפקד לליכוד

לראשונה מזה זמן רב התגלו אותות הבנה פוליטית בשגרירות ארה"ב בתל-אביב. ההדלפה ביום ראשון האחרון סיפרה שבמסגרת נייר המסגרת תעמוד וושינגטון על הזכות של העולים ממדינות ערב לקבל פיצוי כספי מאוחר על הרכוש שהותירו מאחור. זה תרגיל שקוף כמו טלפרומפטר, תרגיל פינוי-פיצוי.

בפוליטיקת השבטים הישראלית, אחד השבטים החשובים ביותר הוא זה של מזרחיים מסורתיים מבוגרים שעלו לארץ בשנות ה-50. במקום התיאור הארוך הנ"ל, אפשר להסתפק פשוט בתואר "ליכודניקים". זו הקבוצה שחוללה את מהפך 1977 ונטועה עמוק בימין.

הניסיון לפתות אותה לתמוך בפשרות עם הפלשתינים אולי מגושם, אבל הוא מעיד שבוושינגטון הפנימו באיחור עיקרון בסיסי: נתניהו לא ילך לקראת אבו-מאזן מבלי שיקבל גיבוי פוליטי וציבורי מהמחנה שלו. בחודשים האחרונים הנשיא ברק אובמה בוחש בפוליטיקה הישראלית באותה החדווה שבה נתניהו בוחש בפוליטיקה האמריקנית. הבית הלבן התמקד בניסיון לחבק את יאיר לפיד (כדי שידחוף את ראש הממשלה מתוך הקואליציה) ואת יצחק (בוז'י) הרצוג (כדי שייתן גיבוי מבחוץ). במקביל עלה מסע פרסום מסתורי ויקר מאוד שקורא לנתניהו ללכת על הסכם. כרגיל, רוב השלטים הוצבו בתל-אביב – לא בירושלים ובפריפריה.

זה ניסיון עקר לחפש את המטבע מתחת לפנס, כי נתניהו לא יסתכל שמאלה אלא ימינה לפני שיסכים לפשרה. אם מזכיר המדינה ג'ון קרי באמת מעוניין בגיבוי פוליטי, הוא צריך להשקיע פחות זמן בציפי לבני ובתל-אביב, והרבה יותר זמן בבנט ובבאר-שבע.

שר החוץ אביגדור ליברמן הוא ההוכחה שהמאמץ משתלם לפעמים: בקדנציה הקודמת הוא הוחרם בוושינגטון ובלם בגופו כל ויתור. בזו הנוכחית הוא מקבל טיפול אח"מים, ולפחות מבחינה רטורית שובר שמאלה. "כדי לאהוב את ישראל לא חייבים להיות ליכודניק", עקץ פעם אובמה כשעוד היה רק מועמד לנשיאות. אם הוא רוצה הסכם, הוא יצטרך להתאמץ להיות קצת יותר ליכודניק.

הדמוקרטיה ואחוז החסימה

ההתפתחות הפוליטית החשובה של החורף הזה התרחשה השבוע, בישיבת ראשי הקואליציה. אחרי שבועות של התבצרות, מפלגת התנועה של ציפי לבני הרימה דגל לבן והסכימה בלי חשק להעלאת רף החסימה ל-3 אחוזים ורבע.

התאבדויות פוליטיות הן תמיד מחזה מרהיב. התנועה של 2014 עשויה להיזכר כמו התחייה של 1992 – שתי מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה החדש שאותו הן עצמן סייעו להעלות. מילא לבני, היא תסתדר. אבל מה יהא על תקומה? הפלג הימני שתמיד רכב לכנסת על רשימות אחרות ייחלש דרמטית במשא ומתן עתידי עם הבית היהודי. ספק אם אנשיו יוכלו לשכנע ברצינות ביכולתם לגייס 120 אלף קולות. ח"כ איילת שקד כבר רמזה השבוע למה שצפוי בבחירות הבאות: "בשלוש השנים הקרובות נמשיך לעבוד ביחד", היא אמרה בכנס ירושלים. ומה אחר כך? "אני בעד שכולם יתמודדו בפריימריס". בעברית פשוטה: מבחינת בנט ושקד, עידן השריונים הנדיבים עומד על סף סיום. אין פלא שח"כ אורית סטרוק הצביעה נגד עמדת הקואליציה ונגד העלאת אחוז החסימה.

זה רק אחוז ורבע, אבל הוא ישנה את פני הכנסת: אחוז חסימה כה אכזרי יחריף את מאבק הירושה על ראשות ש"ס, כי אלי ישי (או אריה דרעי, אם יודח) לא יוכלו לגייס מספר קולות כה עצום. למעשה, בתסריט קיצוני של פילוג הוא יכול להביא את המפלגה אל סף חורבן; תקום מפלגה ערבית מאוחדת ועצומה – 12 מנדטים פלוס-מינוס – הודות לאביגדור ליברמן. דב חנין כנראה לא יהיה בה; ארבעה מנדטים עלולים לייצר גרביטציה הרסנית למפלגות הבינוניות-קטנות. אפילו מרצ הפורחת רחוקה רק 60 אלף קולות מהאפשרות לא להיכנס לכנסת. מספיקה ירידה קלה בסקרים ופתאום אין מרצ.

הבעיה היא שהטיעון המרכזי של מתנגדי העלאת אחוז החסימה פשוט לא מחזיק מים. גם השבוע, בוועדת החוקה, הם הזדעקו על הסכנה שבירידת מאות אלפי קולות לטמיון. גם כך, הם הסבירו, יש בעיה דמוקרטית חמורה עם העובדה שבבחירות האחרונות 7 אחוזים מהמצביעים נתנו את קולם למפלגות שלא עברו את הרף, ולכן למעשה הם אינם מיוצגים בכנסת.

אם 7 אחוזים שאינם מיוצגים בכנסת מהווים סכנה לדמוקרטיה, וושינגטון ולונדון כבר היו אמורות לבעור במלחמת אזרחים. שיטת הבחירות האזורית הנהוגה בארצות הברית וברוב מדינות אירופה גורמת לכך של-40-45 אחוז מהאזרחים אין אף נציג בפרלמנט. רפובליקני שמתגורר במנהטן הדמוקרטית יעביר חיים שלמים בלי שייוצג בסנאט. באנגליה, שבה כמה מפלגות, יכול פוליטיקאי להיכנס לבית הנבחרים למרות ש-70 אחוז מהמצביעים במחוז לא תמכו בו. בבריטניה הגדולה, ערש הפרלמנטים, רוב הקולות ניתנים למועמדים שלא נבחרו, וזו עדיין מדינה שלווה ודמוקרטית למופת.

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי