בחירות 2013 מסמנות את תום עידן האגדות-בחייהם: אריה דרעי חיוור, אביגדור ליברמן לא בפוקוס, רמון לא מושך בחוטים. השבוע החולף ניפץ סופית גם את המיתוס של ארתור פינקלשטיין ובנימין נתניהו. שנים התייחסו כאן ליועץ הסקרים האמריקני כאל אליל ולנתניהו כנביאו: אחד מעיין בסקריו המסתוריים ומשגר פקודות מעבר לים, השני מיישם אותם כמו מכונת קמפיין משומנת וזוכה בבחירות שוב ושוב.
הדימוי הזה כבר מזמן לא תואם את המציאות. האמת היא שנתניהו אחראי לכמה ממסעות הבחירות הכושלים שנראו בישראל. הצמד המדובר אמנם ניצח אמנם את פרס ב-1996 במסע בחירות מבריק, אבל מאז לא ניהל אפילו קמפיין אחד ראוי לשמו. נתניהו הפסיד את בחירות 1999 מכס ראש הממשלה, הוביל את הליכוד למפלה ב-2006, וב-2009 סיבך בשלומיאליות ניצחון צפוי-מראש, עד כדי הפסד של מנדט לציפי לבני. אפילו היא לא האמינה למזלה הטוב.
בסיועו הנדיב של פינקלשטיין, זה בדיוק מה שהוא עושה מאז החלה מערכת הבחירות הנוכחית. ארתור אמר להרדים את הבחירות, ונתניהו נכנס בעצמו לתרדמת. הוא הפקיר את הזירה לבית היהודי של בנט במשך חודשיים. על הדרך, הליכוד גם מנהל מסע פרסום מיושן ומאובן. הוא הפך למפלגה אנלוגית בעידן דיגיטלי. כשנפתלי בנט קנה את כל הפרסום ברשת, מטה הבחירות של נתניהו עדיין היה עסוק בהתחבטות לגבי הסיסמא, כאילו למישהו אכפת בכלל מסיסמאות. ארבעים מיליוני השקלים להסברה של הליכוד ביתנו מסתמנים, אם לא יחול שינוי של ממש, כבזבוז כספים מרהיב.
לפני שבוע התעורר נתניהו בבהלה רק כדי לנהל מתקפה חסרת פרופורציות נגד בנט, אפרופו הסרבנות. הראיונות שלו לשלושת ערוצי הטלוויזיה נקבעו מעל ראשיהם של מנהלי מטה הבחירות. חלקם גילו מה קורה רק לאחר שנתניהו כבר התראיין לדני קושמרו, איילה חסון ורביב דרוקר. כשראש הממשלה מסכים, מיוזמתו, לפגוש את שנוא נפשו דרוקר, זו הוכחה חותכת שהמצב קשה. כמה קשה? יותר מחמישה-עשר מנדטים לבית היהודי בסקרים הפנימיים.
המפולת ניכרת במיוחד בשתי זירות: הדרום והצעירים. בכירים בליכוד שסיירו השבוע בנגב המערבי חזרו לירושלים עם הרושם המדאיג שמפלגת השלטון כמעט נמחקה באתרי הספיגות של עמוד ענן. התושבים שם נוהרים בהמוניהם לבנט. אותו כנ"ל אצל הצעירים: הליכוד-ביתנו הובסה על ידי בנט כמעט בכל מכללה או תיכון חילוני שבהם נערכו בחירות-דמה בחודש האחרון.
זה קורה בין היתר, כי ליברמן, שאמור היה להיות מסמר הבחירות ושוס אלקטורלי, מסתמן כמעט כנטל על רקע כתב האישום. המפלגה שסירבה לעימות בין נתניהו ליחימוביץ', תקבל כנראה עימות בין ליברמן לדני איילון, בחדר החקירות. מי אמר שאין עימותים בישראל
לב הצרה של נתניהו הוא שאין לו יריב. בבחירות הקודמות הוא הצליח להחזיר הביתה ברגע האחרון שלושה-ארבעה מנדטים בגלל החשש מעליית לבני לשלטון. החשש הזה לא קיים הפעם. הצלחתו של נתניהו היא גם האיום הגדול עליו. הבוחר הימני יודע שנתניהו ירכיב גם את הממשלה הבאה, ופחות דחוף לו להכניס לכנסת את יוליה מלינובסקי או דוד ביטן, כוכבי העשירייה הרביעית. צרות של עשירים הן גם צרות.
אקדח בלי כדורים
החיים של נתניהו יהיו קשים למדי גם בבוקרו של 23 בינואר. כדאי להתייחס כמעט בהומור לאיומים לזרוק החוצה את ש"ס והבית היהודי, כיוון שלליכוד-ביתנו אין ברירה אמיתית: מפלגת העבודה בהרכבה הנוכחי ובעמדותיה הלא מתפשרות לא תוכל לשבת בממשלה שתקצץ מיליארדים רבים. זה משאיר את נתניהו לתמרן בין ש"ס והבית היהודי לבין "התנועה" ו"יש עתיד". אם יזרוק את ש"ס ויהדות התורה לטובת קואליציה חילונית, הוא מפקיר את ממשלתו לחסדיהם של לבני ולפיד: די שאחד מהם ינטוש, וממשלתו מתפרקת.
ולכן, ראש הממשלה לא רוצה לנטוש את החרדים אלא רק להחליש אותם במידת האפשר. זו הסיבה להודעה השבוע על נטילת תיקי השיכון והפנים מש"ס. ככל שהחרדים יבואו קטנים יותר, יהיה ללפיד קל יותר להיכנס. זו הממשלה האמיתית שרוצה נתניהו: ש"ס, בית יהודי, יהדות התורה, יש עתיד.
איך מושיבים סביב שולחן אחד את לפיד ודרעי? את יעל גרמן וליצמן? איך מיישבים בין ה"גיוס לכולם" של לפיד ל"פטור לכולם" של גפני? בזה עוסק נתניהו. לכן הוא מנופף על ש"ס בשוט של ממשלה חילונית-אזרחית, ולכן גם יבוא לקראת לפיד ככל שיוכל. זה אומר שלפיד יתוגמל הרבה מעבר לכוחו במנדטים. כך ייעשה לאיש שמיועד לו תפקיד חשוב בממשלה הבאה, תפקיד שמילא בעבר אהוד ברק: עלה תאנה ממלכתי.
תנועת מטוטלת
מצבה של העבודה גרוע עוד יותר: המפלגה שביקשה לסמל את המחאה החברתית נראית בימים אלה כמו המחאה עצמה: לא מורגשת. שלושה סקרים השבוע הורידו את העבודה ל-17 מושבים, בואכה 16, לא טוב בהרבה מהיבול שהביא ברק.
שלי יחימוביץ' היא הקורבן המרכזי של סדר היום בבחירות האלה. בחודשיים האחרונים הכותרות הראשיות עסקו בנושאים הבאים, לפי הסדר: מבצע עמוד ענן, ההצבעה הפלסטינית באו"ם, יחסי ישראל-אירופה, סירוב פקודה, חקירת ליברמן. המשותף לכולם הוא היעדרו המוחלט של סדר היום החברתי. העבודה משחקת נהדר, אבל באצטדיון הלא נכון.
בנקודת הזמן הזו, במערכת הבחירות האחרונה, לבני ו"קדימה" היו במצב עגום דומה, ובכל זאת הצליחו להתאושש ולזנק. הבעיה של יחימוביץ' היא שבניגוד לפעם הקודמת, הפער העצום בסקרים כבר לא מאפשר קמפיין "שלי או ביבי" שימשוך מצביעים משאר קצות הגוש. גם מסע הבחירות האפרורי לא מעורר תשומת לב מיוחדת. ובכל זאת, תנודות חריפות בגוש הזה הן אפשרות סבירה בהחלט. שיעור המחויבות של המצביעים למפלגות של לפיד ולבני נמוך באופן קיצוני. לפיד בין 5 ל-13, לבני בין 7 ל-10, העבודה בין 16 ל-22, כל מספר זוכה.
