ללא שינוי

בנאום הניצחון של יאיר לפיד בליל הבחירות האחרונות (וזו הפעם הלפני אחרונה שבה הוא מוזכר בטור הזה) הוא סיפר על הפעם הקודמת שבה המשפחה חגגה הישג פוליטי מרשים: "לפני עשר שנים בדיוק, בלילה כמו הלילה הזה, ישבתי בבית הוריי ואבי זכה ב-15 מנדטים. כולנו קפצנו וצרחנו, ואז גילינו שאבא נשאר רציני, מהורהר וכמעט עצוב, ופתאום השתרר שקט. שאלתי מה קרה, והוא אמר: 'כרגע הבנתי את כובד האחריות שנחתה עליי'. לא הבנתי אותו אז, אבל אני מבין אותו הלילה'".

כדרכה של משפחת לפיד, זה היה תיאור צבעוני ורהוט. וכדרכה מעת לעת, הוא גם לא היה כל כך מדויק. צלם עיתונות שהוזמן לצפות במדגמים עם לפיד האב תיעד את הכוכב העולה של הפוליטיקה הישראלית מניף את אגרוף ימין באוויר מול הטלוויזיה, ועל פניו צהלת ניצחון. העצבות וההרהורים היו ממנו והלאה באותו לילה, וגם לאורך שבע שנותיו כפוליטיקאי פעיל.

עד 1999 הוא היה אחד האנשים האהובים והשנואים במדינה. עשרות שנות כתיבה נפלאה לא עשו לתדמיתו מה שעשתה לה ההופעה השבועית ב'פופוליטיקה'. בהערותיו הסרקסטיות והמחודדות היטב הוא זכה לתואר "אימת הפוליטיקאים", אבל גם הפך לחביב הציבור. הוא תמך באוסלו בזמן האופוריה הגדולה, וקרא להציב מכוניות תופת בשכם אחרי פיגוע התאבדות. בשאר הזמן הוא נכנס בחרדים. איש לא הבין למה הוא זנח יום אחד את השולחן עם אמנון דנקנר וישראל אייכלר לטובת הצעה מפוליטיקאי ותיק ואפרורי כאברהם פורז לעמוד בראש שינוי – רסיס מפלגה שאיש לא ספר. על קיר משרדו של פורז בכנסת הצהיבה במשך שנים אחר כך ההודעה לעיתונות שפרסם באותו יום יו"ר מרצ, יוסי שריד: "שינוי תבזבז 5,000 קולות, אולי עשרת אלפים קולות במקרה הטוב. חבל על כל קול", הכריז שריד.

פוליטיקה חדשה

לפיד הפריך את התחזית הזו כי הוא היה הראשון לזהות את חוסר הרלוונטיות של הפוליטיקה הישנה. 'שינוי' בראשותו לא טרחה להקים סניפים או לארגן כנסי פעילים, והיא התמקדה בארגון סדרתי של ראיונות טלוויזיה למנהיג החד כתער. "בכנס אתה צריך לשכור אולם, להזמין כיבוד, ללחוץ מאתיים ידיים ובסוף לשכנע, במקרה הטוב, חמישה או שישה אנשים. בשביל מה לי לעשות את כל זה אם אני יכול לדבר בבת אחת עם מאות אלפים בטלוויזיה?" הסביר לפיד אחרי הבחירות.

התוצאות הוכיחו את כוחה של הפוליטיקה החדשה: הפרשנים הפוליטיים שניסו להריח את השטח גילו איך מתחת לאפם ועם תקציב זעום שינוי זינקה לשישה מנדטים, כשהיא כמעט עוקפת את מפלגת המרכז המהוללת של איציק מרדכי ושאר הכוכבים. הנפגע העיקרי היה המועמד ויקטור בריילובסקי. הפרופסור המוזר למחשבים שאהב את האקדמיה הסכים ששמו יקשט את הרשימה רק אחרי הבטחה מפורשת מפורז שאין שום סיכוי שהמקום השישי שבו שובץ יהפוך חלילה לריאלי.

בליל המהפך ההמונים צעקו לאהוד ברק בכיכר "רק לא ש"ס", אבל ראש הממשלה העדיף את ה-17 של הרב עובדיה על השישה של האדמו"ר לפיד. "לי הוא קורא לפגישות ליליות על כוס בירה, אבל עם החרדים הוא מעדיף לשבת בממשלה", התלונן האחרון. ארבע השנים שבין 1999 ל-2003 היו מהסוערות ביותר שידעה ישראל מבחינה ביטחונית ומדינית – מקמפ-דיוויד ועד למלון 'פארק' – אבל סיעת האופוזיציה הפעלתנית נצמדה למסר אחד, לכאורה לא רלוונטי – רק לא חרדים. ועידות שלום ומחבלים מתאבדים התפוצצו בזה אחר זה, ולפיד התעקש לנאום נגד ההשתמטות ובעד קיצוץ הקצבאות, כשהוא מעורר את חיבתם של חילונים מימין ומשמאל. ש"ס ושינוי התכתשו בתיאום כה מופלא, עד שבכנסת כינו אותן בשם המאוחד "סיעת שיסוי".

פעם אחת לפחות מפלגת החילונים הובכה קשות: זה קרה אחרי עוד עימות על השירות בצה"ל, כאשר עיתונאי חרוץ מצא שכמעט כל סיעת ש"ס שירתה בצבא בתפקידים קרביים בעוד חברי שינוי היו ברובם המכריע ג'ובניקים.

ברית עם המפד"ל

בבחירות 2003 הדבקות השתלמה. בגיל 71 ניצול השואה מיוגוסלביה הפך לכוכב התורן של הפוליטיקה הישראלית, לסגן ראש הממשלה ולשר המשפטים. שינוי זכתה להישג נדיר במונחים של אז – 15 מנדטים. למחרת הבחירות לפיד התעלם באלגנטיות מהבטחת בחירות חוזרת ונשנית לחבור לשרון רק אם גם העבודה תצטרף. דרכו לקואליציה נסללה בסדרת פגישות ליליות בבית של אהוד אולמרט עם יו"ר המפד"ל דאז, אפי איתם. הם הסכימו על שוויון בנטל, על קיצוץ קצבאות ובעיקר על סילוק ש"ס ויהדות התורה מהממשלה. ברית בין לפיד למפלגה הדתית-לאומית על חשבון החרדים הייתה גם הבשורה העיקרית של אביב 2003.

הימים הראשונים של שינוי בממשלה הביאו איתם רוח מהפכנית. שר המשפטים הנכנס המציא את ברית הזוגיות, ושר הפנים אברהם פורז אסר על עובדי משרדו לפתוח מכתבים רשמיים במילה "בס"ד". אבל ברגע שהחרדים סולקו מהממשלה הם הפסיקו לעניין את הציבור. מהלימון הזה כבר אי אפשר היה לעשות עוד לימונדה.

לפיד, חבר הכנסת עם המסר הבודד והקליט, הפך בן לילה לשר בעל אלף הנושאים. ממקומו החדש בקבינט הוא התאהב קשות בעיקר בנושא המדיני-ביטחוני, ובהדרגה הוא שבר שמאלה. באוקטובר 2003, כשאריאל שרון עוד טען שדין נצרים כדין תל-אביב, החליטה סיעת שינוי לקרוא לפינוי בהסכמה של נצרים ולהפיכתה למוצב צבאי. כמה חודשים אחר כך סגן ראש ממשלת ישראל הדהים את התקשורת הבינלאומית כשהצהיר שתמונתה של זקנה מרפיח אשר ביתה נהרס על ידי צה"ל מזכירה לו את תמונת סבתו בשואה.

כמי שמעולם לא נחשב תכסיסן פוליטי מיומן, לפיד לא הבין שבמהלכיו אלה הוא כרה במו ידיו את קברה הפוליטי של שינוי. הוא משך את שרון למרכז הפוליטי בכל כוחו, רק כדי לגלות שהבולדוזר דרס את לפיד אלקטורלית בדרכו למרכז.

כדרכה של שינוי, גם התהליכים הללו קרו לה בטלוויזיה. בדיקה של חברת 'יפעת' ב-2004 העלתה את המסקנות הבאות: מספר הראיונות של חברי הכנסת מהסיעה בתקשורת האלקטרונית כמעט השתווה למספר הראיונות של כל שאר חברי הכנסת בכלל, ומספר הראיונות של לפיד לבדו עלה על אלה של כל שאר חברי הכנסת משינוי. בעברית פשוטה: אחד מכל ארבעה ראיונות עם פוליטיקאים נערך איתו. הוא נהג לפתוח את הבוקר בהתכתשות הגונה עם רזי ברקאי בגל"צ ולסיים את הערב ב'לונדון וקירשנבאום'.

גם ההסתבכות החמורה ביותר בתולדות המפלגה התרחשה בשידור חי. ערב אחד נשלפה ב'מבט' הקלטה ישנה של שר התשתיות יוסף פריצקי מלכלך על חברו למפלגה פורז, בניגוד מוחלט לתדמית הפוליטיקה האחרת והנקייה שלפיד שיווק במרץ. אחרי שנים התברר שההקלטה הושגה על ידי חוקר פרטי ששכר איש העסקים יוסי מימן נגד השר, מפני שזה הזהיר מהסכנות ברכישת גז ממצרים – אזהרה שאכן התממשה במלואה עם פרוץ האביב הערבי. הזרמת הגז פסקה לחלוטין עם פרוץ האביב הערבי.

לחוקר הובטח בונוס של מיליון שקלים אם יביא לפיטורי השר, והבונוס שולם במלואו: ראשו של פריצקי נערף בישיבת סיעה משפילה. איכשהו, נדמה שגם הפעם דבר לא נדבק בטפלון של לפיד.

מפץ הקניידלך

אבל הטפלון נסדק בהדרגה. מבין 16 חברי שינוי בתקופת לפיד, 15 היו יוצאי אירופה, ואחד, אהוד רצאבי, הוא תימני. לפיד עצמו הואשם לא פעם בגזענות – כשבריאיון רדיו אחרי שיר של עמיר בניון הוא הפטיר "טולכרם השתלטה עלינו", וכשבישיבת סיעה סגורה הוא אמר על עיתונאית ממוצא מזרחי "כתבות היא עושה? הייתי נותן לה לעשות מפרום". השיא הגיע בקיץ 2004, כאשר שרון כבר עמד בראש ממשלת מיעוט ונזקק נואשות לקולות החרדים. לפיד סירב בתוקף לעבור על הדיבר הראשון במצע מפלגתו – לא תשב עם חרדים – אבל בוקר אחד התברר שבניגוד מפורש לכל הצהרות העבר הוא נתן את הסכמתו החשאית לצירוף יהדות התורה לממשלה, בתנאי שש"ס תישאר בחוץ. "זה רק כי אנחנו ספרדים", קרא אלי ישי, ובמערכת הפוליטית לא מעטים הנהנו בהסכמה.

בסוף לפיד לא נאלץ לשבת עם יהדות התורה, כי שרון מיהר לזרוק אותו עוד קודם. שרי שינוי החליטו להצביע נגד תקציב 2005, שכלל אתנן של 700 מיליון שקלים לחרדים, וראש הממשלה ניצל את ההזדמנות כדי לפטר את שרי המפלגה. עד הרגע האחרון לפיד סירב להאמין שידידו הקרוב יעשה לו את זה. הוא עד כדי כך לא האמין לדבר, שיומיים בלבד קודם לכן הביא למינויו של ח"כ ויקטור בריילובסקי לשר המדע – מינוי שהחזיק 48 שעות בלבד. שרון, אדם שאירוניה לא הייתה זרה לו, השתעשע למנות ולפטר את אותו אדם באותו השבוע.

בריילובסקי אפילו לא הספיק ליהנות מהמשרד. ביומו הראשון והלפני אחרון במשרד עלתה לשכתו באש מסיבה לא ברורה. "לא נורא, לנצח אהיה שר לשעבר", הוא התנחם.

מכתבי הפיטורין הוגשו לשרי שינוי בליל אחד בדצמבר, אבל מי שהיה במשכן הכנסת זוכר שזה הרגיש יותר כמו אחד באפריל. הכנסת השסועה הזו, שנקרעה על תוכנית ההינתקות ועל התוכנית הכלכלית, התאחדה מקיר לקיר בשמחה בלתי-מרוסנת לאידם של 15 הבורגנים אשר לא הסתירו מעולם את הבוז לפוליטיקאים האחרים, הישנים. שרון הציניקן נזכר פתאום ש"שינוי היא נגד כל דבר יהודי"; ח"כ גדעון סער השתלח בלפיד מעל דוכן הכנסת: "איזו שנאה, איזה ארס, איזו התנגדות, איזה עוינות". כשהמכתב בכיסו, שר המשפטים המפוטר לא הסתיר את ההלם: "הייתי מצפה משרון שאחרי קרוב לשנתיים של שיתוף פעולה הוא ימצא דרך יותר אלגנטית להיפרד מאיתנו. אומר לכם את מה שגנרל דאגלס מק'ארתור אמר כאשר נאלץ לנטוש את הפיליפינים: 'אני עוד אשוב'".

ההבטחה לשוב סתרה את ההבטחה להיות אופוזיציה לוחמת, ושתיהן כאחת הופרו. יו"ר האופוזיציה הטרי הצהיר שיתנגד "ביי הוק אור ביי קרוק" לתקציב "עם הקניידלך לרבנים", רק כדי להצביע בעדו אחרי ארוחת ערב דשנה עם שרון בחוות שקמים – שבארוחה זו, אגב, לא הוגשו קניידלך. ניחוח הפילוג בליכוד, שכבר נישא במערכת הפוליטית, עורר אצלו את התקווה ששרון ייקח אותו על גבו להרפתקת המפץ הגדול שעמדה לצאת לדרך. בעיתונות התחילו לדבר על מפלגת שלושת הזקנים – שרון, לפיד ושמעון פרס.

קדיש על חמור

אבל הסקרים הפנימיים של שרון הראו שכדי לשאוב את מצביעי לפיד כבר אין צורך בלפיד עצמו. על פרישת ראש הממשלה מהליכוד שמע לפיד כשאר אזרחי ישראל, בטלוויזיה. הסקר הראשון אחרי הקמת קדימה חזה לשינוי ירידה לתשעה מנדטים. יו"ר המפלגה היה חותם גם על מספר המנדטים הנאה הזה, אבל לצערו האופוזיציה הפנימית במפלגתו הייתה יעילה יותר מזו שהוא הנהיג לשרון. בימים טובים יותר לפיד יכול היה למנוע מלחמת אחים על כל מקום בכנסת כי היה מספיק מקום לכולם, אבל הירידה בסקרים גרמה לחברי הכנסת המבוהלים להירשם להתמודדות על המקומות בצמרת הרשימה.

150 חברי מועצת שינוי התכנסו כדי לבחור את נציגיהם ב-12 בינואר 2006, במלון שעל חוף ימה של תל-אביב. לפיד קיווה שהתרדמת שאליה נפל שרון שבוע קודם תגרום לתומכי קדימה לשוב הביתה, לשינוי. התקווה החלה להיסדק כשהמנהיג הבלתי-מעורער עד אז ניצח בפער קטן בלבד עסקן אלמוני לחלוטין בקרב על המקום הראשון. לפיד עוד הספיק לקבל טלפון ברכה מממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט ולשאת נאום ניצחון שבו הבטיח כי "נהירת הבוחרים לקדימה תיפסק. אני אנהיג את המפלגה הזו לניצחון בבחירות".

ההבטחה הזו לא החזיקה מעמד אפילו רבע שעה. ידידו הטוב אברהם פורז הפסיד בקרב על המקום השני לשדרן הרדיו רון לוינטל. לפיד ההמום סירב להשלים עם רוע הגזרה ועלה בזעף לאחד מחדרי המלון. אולי בגלל ההלם, הוא לא הבחין בדרכו לשם בח"כ יוסף פריצקי, שישב בלובי ועמל על קשירת החוטים האחרונים ברשת שהפילה את מנהיג שינוי. פריצקי הזמין קפה הפוך חם, וגם שתה את הנקמה קרה כקרח. עיתוני המחרת לא נמנעו מהכותרת הבלתי-נמנעת: אין שינוי.

גסיסתה של שינוי הייתה פתטית. לפיד פרש, פורז פרץ בבכי והקים מפלגה חלופית בשם "חץ" (שאגב, שימשה בבחירות האחרונות את ציפי לבני). בכנסת, לקול צחוקם של החרדים, קרא ח"כ פריצקי פרק תהלים לעילוי נשמתה של המפלגה המנוחה, והסביר שנמנע מטקס אשכבה מלא "כי לא אומרים קדיש על קבורת חמור".

שני רסיסי המפלגה קיבלו אלפי קולות בודדים והתאדו. "יש כאן אולי לקח למפלגות מצב רוח אחרות", כתב נחום ברנע בבוקר לאחר התפרקות שינוי. "קדימה, למשל. קדימה לא רוכבת על גל של שנאה כלפי עדה כזאת או אחרת, סקטור כזה או אחר, אבל ההצלחה האדירה שלה בסקרים בנויה במידה רבה על מצב רוח, שהיום הוא כאן ומחר מי יודע".

הפנסיונר הטרי התנחם בחברו ובבנו. חברו הטוב אולמרט הפך לראש הממשלה, בנו יאיר המשיך לעשות חיל בעיתונות, וכבר החלו לדבר בו נכבדות. שנתיים קודם לכן התפרסמה ידיעה שלפיה יאיר הצעיר התפקד לשינוי לקראת קריירה פוליטית עתידית. לפיד הבן לעג לפרסום. "רק עצרתי לקנות מנה פלאפל ליד משרדי המפלגה ביגאל אלון, ואז חשבתי שאולי כדאי גם להתפקד", סנט בעיתונאים כמיטב המסורת המשפחתית. הוא גם דחה בבוז שרמנטי את הרינונים על קפיצה עתידית לביצה העכורה שהטביעה את אביו: "למה אני צריך את זה?" הוא תהה, "כדי שאהיה חייב לתת דין וחשבון לכל כתבת פוליטית?"

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי