ההוראה על חיסול רמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי היא המעשה המלחמתי הדרמטי ביותר שאותו מוציא לפועל בנימין נתניהו בשבע שנות כהונתו. לפני חודש בלבד עמד על דוכן הכנסת והתגאה: "אני לא הוצאתי את ישראל למלחמות מיותרות". שלשום התניע אירוע שעשוי להתגלגל למלחמה.
מבצע 'עמוד ענן' בעזה הוא צעד בחירות מובהק: לא בחירות 2013 אלא 2009. בנימין נתניהו זכה בראשות הממשלה לפני ארבע שנים, נישא על גבי ההבטחה "להשלים את המלאכה שלא בוצעה ב'עופרת יצוקה', למוטט את שלטון חמאס". תושבי הדרום, הם שהעניקו לו את ראשות הממשלה. יש מתאם מלא בין מפת היישובים בטווח הגראדים לבין מפת ההצבעה לליכוד וישראל ביתנו. שתי המפלגות זכו בקרוב ל-80 אחוז בקריית-מלאכי, בבאר-שבע, בנתיבות, בירוחם, בשדרות וברוב יישובי הנגב המערבי.
מאז מפת הירי רק התרחבה, אבל ממשלת נתניהו גילתה איפוק מדהים. יו"ר האופוזיציה נתניהו היה עושה מהאיפוק הזה קציצות. תושבי הנגב הבינו זאת: הטקסטים שנשמעו מפיהם השבוע היו סכנה גדולה, לא רק לנתניהו הפוליטיקאי אלא בעיקר לזה המדינאי: מורשת כהונתו השנייה איימה להיות כניעה לטרור בעסקת שליט והבלגה מול הטרור הרקטי בנגב.
מן הסתם היה זוכה בבחירות בכל זאת, אבל כך לא יכול היה להחזיק מעמד זמן רב מדי. חיסול צמרת חמאס והשמדת מערך טילי ה'פאג'ר' היא מורשת נתניהו החדשה. הציבור הישראלי ישמע את השם אחמד ג'עברי בתכיפות שבה האמריקנים שמעו את זה של בן-לאדן.
נתניהו לא לבד בעסק הזה. שר הביטחון אהוד ברק, במה שעשוי להיות אחד מביקוריו האחרונים בבור בקריה, הוא שותף מלא. ברק הוא גם איש פוליטי: יו"ר מפלגת עצמאות ניהל עד עכשיו מערכת בחירות כמעט משועשעת. יריביו תהו אם הוא משועשע כי הוא מבין כבר לאן הוא הולך, או בגלל שאנחנו עוד לא מבינים לאן הוא מוליך אותנו. שלשום בארבע אחר הצהריים, ברצועת עזה, הם קיבלו את התשובה. האיש היחיד שנותר ממקבלי ההחלטות של מבצע 'עופרת יצוקה' עומד, לא פחות מנתניהו, במוקד קבלת ההחלטות. 'עמוד ענן' יקבע לא רק את עתיד רצועת עזה אלא גם את זה של אהוד ברק עצמו. אם תרצו, זו גם מלחמת "עצמאות".
משיכה בחבל
הלוחמה בדרום משנה את כללי המשחק, כאילו שבבחירות בישראל יש דבר כזה כמו כללי משחק. הפוליטיקה נכנסת עכשיו להקפאה עמוקה בת שבוע לפחות. כשנשוב, יעסקו כולם בבחירות המקדימות בליכוד ובעבודה, ואחריהם יישארו בקושי שבעה שבועות לבחירות. אלה חדשות רעות מאוד לאהוד אולמרט, ציפי לבני והח"כים שנאחזים בהם כמו טובע בקשית. גם כך מצבם בסקרים בכי רע, וההתלבטות ההמלטית שלהם כבר נמאסה אפילו על האדוקים שבמעריציהם. היא נראית נלעגת במיוחד לאור המצב בדרום. בחמישים יום קשה מאוד לשנות את המצב הזה, וספק אם השניים בכלל ינסו.
גם שלי יחימוביץ' מפסידה מהמהלך. בחודש האחרון היא עלתה בסקרים משמעותית, נישאת על גל הסיסמה "שלי או ביבי". עכשיו הדילמה הזו, או-או, לא עושה לה טוב. רוב מכריע של הציבור יעדיף שנתניהו, ולא יו"ר העבודה חסרת הניסיון, ינהל את המבצע הזה.
ועדיין, כל ניסיון להמר על השלכות פוליטיות אפשריות של ההסלמה האחרונה הוא צעד לא אחראי. עוד לא נולד המבצע שלא זכה בתחילה לתמיכה מקיר לקיר ולתקשורת מחמיאה. אם אפשר ללמוד משהו מניסיון העבר, זו העובדה שלא תמיד יש קשר בין הקלט הביטחוני לפלט האלקטורלי: שמעון פרס יצא למבצע 'ענבי זעם' כדי לשקם את תדמיתו הביטחונית, ובסוף הפסיד בבחירות בגלל שערביי ישראל החרימו את הקלפיות. 'קדימה' והעבודה יצאו ל'עופרת יצוקה', ובסוף ליברמן הרוויח שלושה מנדטים.
הכלל מספר 1 בפוליטיקה שימושית הוא שמי ששולט בסדר היום ישלוט גם בבחירות. "מי שקובע מה יהיו השאלות, יקבל גם את התשובות שהוא רוצה", אומר פתגם אנגלי. הקואליציה הנוכחית קובעת ממש עכשיו שהשאלה בבחירות תהיה "האם אתה מרוצה מהמצב הביטחוני?" ולא "מה דעתך על מחירי הנדל"ן?"
אבל קביעת סדר יום היא חרב פיפיות. בימי מלחמה מקבל ראש ממשלה מהציבור חבל ארוך מאוד. היו כמה מקודמיו של נתניהו שגילו שבמו-מעשיהם כרכו את החבל סביב צווארם. בעוד כמה ימים נדע מה יעשה ראש הממשלה עם החבל שלו.
האיחוד היהודי
תותח הקונפטי רעם שלשום ב'בית סוקולוב', כשרשימת 'הבית היהודי' המלאה הוצגה מול הנוכחים. פתיתי הנייר הצבעוניים ירדו במטח תלול-מסלול על שבעה גברים ואישה אחת, מכסים שפמים וכיפות, בניגוד משווע לחמיצות שאפפה את האירוע. זאת, שכן ספק אם על הבמה היה אפילו אדם אחד מרוצה: לא היו"ר נפתלי בנט, שגילה במקום השני את ח"כ ניסן סלומיאנסקי, שנבחר לכנסת בזכות שורת קבלני קולות יעילים ופחות בגלל תמיכה אותנטית; לא סלומיאנסקי עצמו, ניצול יחיד מספינת המפד"ל הישנה; בטח שלא אורי אורבך, שסמך כל הדרך על הבטחותיו של יושב הראש הטרי, רק כדי להתעורר למחרת במקום הרביעי בלבד. רשימה מוזרה הרכיבו לעצמם המתפקדים, אבל כידוע – הם הבוסים.
בהשוואה ל'תקומה', אלה צרות של עשירים. שלושת רבני המפלגה החרד"לית המשיכו גם השבוע בניסיונות כנים להחריב את ההתארגנות של עצמם: בתחילת השבוע הם תכננו להציב במקום ריאלי את אורי בוסקילה, סגן ראש עיריית בת-ים, עם המלצה תלויה ועומדת על העמדה לדין פלילי בפרשת שחיתות חמורה. יום אחר כך נכנעו גם לתחנוניו של יו"ר המפלגה כצל'ה. אך שבוע קודם לכן הוא הודיע באצילות על רצונו לעזוב את הפוליטיקה כדי לשריין את כל המקומות למועמדים מזרחים. ייתכן שבשבוע שחלף גילה במשפחתו איזו סבתא כורדית. אחרת, לא ברור מה גרם לו לבצע פליק-פלאק מרהיב ולגלות עד כמה יקר לו כיסאו בכנסת. נכון לסגירת הגיליון, רוב חברי מרכז המפלגה מתנגדים בתוקף לחזרתו, וחלקם מאיים לעזוב את המפלגה.
למרות הנדוניה המפוקפקת הזו, החתונה בין הבית היהודי לתקומה עדיין בתוקף. רק התנאים השתנו: אחרי פרישת מיכאל בן-ארי ואריה אלדד, כבר ברור שהעשירייה הראשונה ברשימה המשותפת תצטרך לכלול יותר חברים מהבית היהודי.
