ממש אוצר

שר ליכודניקי ותיק ישב לו השבוע בדיון ארוך במשרדו, וחשב על יאיר לפיד. הוא חשב עליו כאשר החשב הכללי של משרדו הערים קשיים בפני העברה תקציבית זניחה. הגה בו כאשר אחד המשנים ליועץ המשפטי עיכב שוב רפורמה חשובה שמתעכבת ממילא כבר שנה. הרהר בו בעודו מנסה – לשווא – לפשר בין דרישות הסמנכ"ל להתנגדות האמרכלות. מילא אנחנו, פוליטיקאים ותיקים, הוא אמר אחר כך. אבל מה יעשו שרי יש עתיד בעוד שבוע, כשהבטחות הבחירות השאפתניות שלהם יתקעו בצנרת הממשלתית כהיתקע שחיין בבריכה של מלט ההולך ומתקשה.

אין פלא, לפיכך, שיאיר לפיד מתבצר בדרישתו לקבל את תיק החוץ. יש רק שני משרדים ממשלתיים שבהם היוקרה גוברת על הבירוקרטיה: המשפטים והחוץ. הראשון מאפשר לקדם או לתקוע הצעות חוק, למנות שופטים, ליהנות מהמכובדות הפרקליטותית כמעט בלי שגרת יום-יום אפורה. השני מעניק שטיחים אדומים, יוקרה בינלאומית וניסיון מדיני, בלי חרב ועדות החקירה שמתהפכת מעל ראש הממשלה ושר הביטחון. אבל את המשפטים לקחה לבני, ואת החוץ מאיים לקחת ליברמן.

כולם שואלים מי ימצמץ ראשון, נתניהו או לפיד, אבל שוכחים שליברמן מחזיק בקיסמים את עפעפיו של ראש הממשלה. אומרים שהוא איים לפרק את השותפות ליכוד-ביתנו אם נתניהו ימסור את משרד החוץ לידיים זרות. ללפיד, מנגד, אין בן ברית: הסיכוי שבנט יירתם למען העברת תיק החוץ לידיו זהה לסיכוי שלפיד יילחם כדי שאורי אריאל יקבל לידיו את משרד השיכון. בתור מי שרוצה להיות ממונה על ההסברה הישראלית, לפיד יתקשה מאוד להסביר את היאחזותו בתיק החוץ.

זה מותיר אותו עם בחירה לא מלבבת במיוחד: לנצח ממשרד האוצר על הקיצוצים האכזריים ביותר בעשור האחרון; להיבלע בבירוקרטיה החשובה אך מייאשת של משרד הפנים; או לקחת את תיק החינוך, משאת נפשו בדימוס. כל ביקורת שגרתית במוסד חרדי תהפוך למלחמת דת, כל תוצאת מבחן בינלאומי עלולה להפוך לבדיחה את הבטחותיו להפוך את תלמידי ישראל למובילים בעולם. ההישג הפנומנלי שלו בבחירות עשוי להסתיים בתיק זוטר יותר מזה שקיבל אביו, עם פחות מנדטים.

אין פלא שלפיד מתעקש על החוץ, ואין פלא שהוא מנסה להסתיר זאת באמצעות ספינים על מריבות אידיאולוגיות עזות, או על מספר השרים בממשלה. כשפוליטיקאי אומר "זאת לא השאלה", זה סימן שהשאלה לא נוחה לו. הלוואי שהמפלגה של לפיד הייתה שקופה כמו הספינים שלו בשבוע האחרון.

צרות של עשיר

וכך, יש סיכוי לא מבוטל שנפתלי בנט יתברר כמנצח הגדול של הבזאר הטורקי שהתנהל כאן בחודשיים האחרונים: נתניהו יקבל ממשלה שלא רצה, לפיד תיק שלא רצה, ואילו בנט עשוי להשתדרג עד לתפקיד שר האוצר, עם תפקיד בכיר יותר מזה של יו"ר המפלגה השנייה בגודלה. לא ברור מי יותר שמח: בנט לקבל את התיק או נתניהו לתת אותו. ראש הממשלה ישמח לעשות לו כמעשה שטייניץ: לקחת לעצמו את הגזרים ולהותיר לבנט את המקלות. להוציא את בנט אכזר, או בובה על חוט, או גם וגם. הוא רק שוכח שבניגוד לשטייניץ הכנוע, לבנט יש היכולת לפרק קואליציה.

בכל מקרה, מי היה מאמין: לפני חודש וחצי הוא חיכה ליד הטלפון כחכות נערה עם גשר בשיניים לטלפון ממחזרים. בשבוע הבא, בכל מקרה, הוא יהיה מרוצה: שלושה-ארבעה תיקים, מפלגה ממושמעת, תמיכה ציבורית ועמדת השפעה נדירה. מה עוד יכול לבקש אדם שהקריירה הפוליטית שלו החלה לפני עשרה חודשים.

על המרמרה

בעוד דמויות פוליטיות זוטרות כמאיר כהן, אלי בן-דהן ויעל גרמן יקבלו מן המוכן תיקים בכירים, בליכוד יילחמו בכירים על משרדים זוטרים, אם בכלל. כפי שזה נראה כרגע, היחיד שיקודם משמעותית יהיה משה יעלון, שמתקרב בצעדי ענק למשרד הביטחון. השאר קיוו עד לא מזמן לקידום, אבל עכשיו יודו לבורא אם יישארו בתפקידם הנוכחי. ישראל כץ הבין זאת ראשון: עוד לפני הבחירות הוא הודיע שישמח להישאר בתיק התחבורה. השבוע הצטרף אליו גם גדעון סער, אם כי כלל לא בטוח שמשאלתו תתמלא. יולי אדלשטיין רץ לתפקיד יו"ר הכנסת אחרי ששמע על סגירתו המתקרבת של משרד ההסברה והתפוצות. תקוות השדרוג של בכירי הליכוד התחלפו בחשש גדול משנמוך.

וזה עוד לפני שדיברנו על ח"כי הליכוד, שמתעוררים מחלומות מיניסטריאליים מתוקים אל סיוטי בלהות פרלמנטריים. אוהבים למתוח ביקורת על הממשלה המנופחת היוצאת, אבל היא היצרנית הראשית של יציבות ושקט במערכת הפוליטית. נתניהו ריפד את הותיקים בתיקים ואת החדשים בוועדות חשובות בכנסת כדי שכמעט כולם יהיו מרוצים. צמצום הממשלה – וצמצום הליכוד – ייצרו בשבוע הבא מרמור בכמויות מסחריות.

משהו חדש ברבנות?

הקרב בין הכיפות השחורות לסרוגות יתחדש אחרי הפסח במלוא עוזו, והפעם במסגרת המרוץ לתפקיד הרב הראשי האשכנזי. השבוע הודיעה סיעת "יש עתיד" על תמיכה במועמדותו של הרב דוד סתיו, מפורום רבני "צהר". מעט אחריה פרסמה גם "התנועה" של ציפי לבני הודעה דומה, ובשבוע הבא יזכה הרב גם לחיבוק רשמי של מפלגת העבודה. כל אלה מצטרפים ל"ישראל ביתנו" של ליברמן, הנלהב שבתומכי רבני צוהר. ומי המפלגה הכמעט אחרונה שנמנעת עד עכשיו לתמוך במוכר והפופולארי שברבנים הדתיים לאומיים? נכון מאוד, המפלגה הדתית לאומית.

זה קורה, כי סוגיית הרבנות הראשית נמצאת בדיוק על קו השבר של הציונות הדתית, הלא הוא קרב בין החרד"לים לדתיים-לאומיים. האיחוד הפוליטי תחת המותג "הבית היהודי" כיסה בשכבות של מייק-אפ את פצעי מריבות העבר, אבל אלה עדיין פתוחים וכואבים. כך למשל, האיחוד הלאומי של הקדנציה הקודמת התנגד למסקנות ועדת פלסנר שבה היה חבר אורי אורבך; האיחוד הלאומי נלחם לצד החרדים ב"חוק צהר" שהבית היהודי קידם בכל כוחו. זה לא מקרי אפוא שהודעת התמיכה מתמהמהת. נפתלי בנט היה שמח לקדם את המועמדות של הרב סתיו כדי להציל את הרבנות הראשית, המוסד היחיד במדינה ששנוא ממס ההכנסה, אבל שמו של הרב והשינויים שהוא מבקש לחולל גורמים חלחלה לחלק מרבני "תקומה".

אפשר להבין את בנט: הוא חייב לרבנים את השקט התעשייתי שאפשר לו לממש בהצלחה את הברית עם יש עתיד. בתחילת השבוע הם פרסמו הודעה מדהימה בפרספקטיבה היסטורית. הרב דב ליאור וכמה מחבריו כתבו: "על אף כל ההיסטריה התקשורתית, אנו מחזקים את ידיכם בדרך אשר אתם הולכים למען שמירת עולם התורה וההתיישבות בארץ ישראל, בשיתוף הפעולה עם יאיר לפיד ומפלגת יש עתיד". על התמיכה בלפיד החרדים לא ימהרו לסלוח.

בחירתו של סתיו לרב הראשי היא המקבילה הדתית לבחירתם של לפיד ובנט. סתיו, בנט, לפיד – הכול אותה מהפכה של הנגשת היהדות להמונים. לכן, יהיה מוזר מאוד אם "הבית היהודי" לא ימהר להירתם בכל הכוח לבחירתו. לרבנים יהיה קשה מאוד להסביר כיצד תמכו לכתחילה בברית עם לפיד, אבל הם מסרבים לתמוך בבשר מבשרם אפילו בדיעבד.

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי