את הדרך הלא קצרה מסיעת הליכוד אל לשכתו הצפופה בכנסת עושה רה"מ בנימין נתניהו במצוות מאבטחיו דרך המטבח של מזנון הכנסת החלבי. בדרך מנזיפותיה של ציפי חוטובלי אל עוד מפגש עם יאיר לפיד, הפמליה חולפת בשעטה על פני מקררי ה'מילקי' וקרטוני הביצים. "השלום עם אבו-מאזן בפתח"? שאל אותו מבקר קבוע בכנסת שהזדמן לשם במקרה השבוע. נתניהו גיחך. "השלום במקטרתו", הוא השיב, מצטט משירו הידוע של יונתן גפן. המבקר הזכיר לו שבשיר ההוא המנהיג הערבי מוכן שיהיה שלום בתנאי ש"רק תצאו מהשטחים". נתניהו גיחך שוב, הפעם בפסימיות. כמה דקות אחר כך, בשיחה בארבע עיניים וללא נוכחות 'מילקי', הוא דחה בבוז את עצומת חברי הכנסת נגד הקפאה ואת צעדת השרים בבקעת הירדן. תודה, אמר נתניהו, אבל אני לא זקוק לחישוקים או חיזוקים. חמש שנים אני עומד בבליץ אדיר לגמרי לבדי.
בניגוד לחברים העצבניים של שדולת ארץ ישראל בכנסת, ראש הממשלה כבר לא חושב שהאמריקנים הם פרו-פלשתינים. הוא משוכנע שבתום מאבק של חודשים ארוכים הצליח "לכדרר את זה" לאבו-מאזן. הטקסטים המפתיעים של מזכיר המדינה האמריקני בריאיון בשבוע שעבר לאילנה דיין, לרבות הסכמה מרומזת להישארות המתיישבים במקומותיהם, מלמדים שיש לו על מה להסתמך. נתניהו מעוניין כרגע בעיקר בהמשך המשא ומתן. זה לא מקרה שהוא לא הכחיש השבוע שמועות על הקפאת בנייה מחוץ לגושים. בעיניו, הפסקה זמנית בבנייה היא כנראה מחיר נסבל.
גם אביגדור ליברמן היה השבוע די מרוצה. הטלוויזיה בלשכתו מכוונת דרך קבע על הערוצים הזרים. הוא לא הצליח לתפוס שם אפילו דיווח בודד על ישראל: מהומות בקייב, רדיפות באוגנדה, שחיטה בסוריה – העולם לא מוטרד במיוחד מהמזרח התיכון. שר החוץ סבור שלא יהיה צורך לשלם גם את המחיר של הקפאה נוספת.
הבשורה הפוליטית החשובה מבחינתם, גם אם היא צפויה, מגיעה מכיוון נפתלי בנט. בלבו של יו"ר הבית היהודי גמלה ההחלטה לא לפרוש מהממשלה בגלל הסכם המסגרת האמריקני. הוא השתכנע סופית שמדובר בנייר אמריקני נטו, שבו מרוב הסתייגויות לא יראו את הטקסט. שר השיכון אורי אריאל חושב כך כבר מזמן. כולם אומרים שבסוף הקואליציה המוזרה הזו לא תצליח להישאר יחד – מה הפלא שנתניהו עובד בעיקר על ניסיון לדחות את הסוף?
הנ"ל ז"ל
קור הרוח האולמרטי המפורסם לא נסדק גם שלשום. שעה קלה לאחר שפורסם דבר העסקה הדרמטית בין פרקליטות המדינה לבין מזכירתו המיתולוגית עמד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט והרצה שעה ארוכה בכנס של משרד עורכי דין גדול על הצורך בשלום. הוא עמד שם ודיבר כאילו היה התקווה הלבנה של מחנה השמאל ולא עבריין הצווארון הלבן הבכיר ביותר במדינה.
אבל גם אולמרט עצמו יודע שהוא גמור. בחושיו החדים הוא הבין זאת כבר לפני שנה, כשלמרות זיכויו המדהים והמסתורי העדיף שלא לחזור לפוליטיקה. לו היה עושה זאת היה אולמרט מסיים את הבחירות האלה בהתרסקות טוטלית, על גבול אחוז החסימה, סטייל מופז פלוס משפט פלילי. מבחינה פוליטית, כמו שאמר פעם עזר וייצמן, הנ"ל ז"ל כבר שנים.
אף אחד עוד לא הצטער על ריאיון שהוא לא נתן, שינן אריאל שרון, אבל פרקליטיו של אולמרט שכחו זאת. אם הקליינט שלהם יגיע יום אחד לכלא, הם יוכלו להאשים רק את עצמם. הם התרגלו שעל שולה זקן אפשר להפיל הכול. לכן, לפני כחודש עו"ד רואי בלכר הרשה לעצמו להתראיין ל'עובדה' ולהכתיר אותה בתואר "שקרנית". שם נולדה עסקת הטיעון החשובה בתולדות המאבק בשחיתות בישראל.
דווקא פוליטיקאי מיומן כאולמרט צריך היה לדעת שאת רוב הפרסומים המביכים וההרשעות הביאו על מנהיגים דווקא עוזריהם הנאמנים, אנשי סודם. נתניהו סובל שנים מהדלפות של בכירים לשעבר בלשכתו. ליברמן הגיע לחקירת משטרה באופן דומה, ואת מה שעושה אלדד יניב לבוסים שלו לשעבר אפשר לראות מדי שבוע ב'וואלה!'. בפוליטיקה כמו בחיל האוויר, זה שאתה לא רואה הוא זה שיחסל אותך. במקרה של אולמרט, מדובר בזו שלא ראית ממטר.
קלף מנצח
נשיא ארה"ב הפופולרי ביותר בעשורים האחרונים היה ג'ד ברטלט. אין אמריקני שלא אוהב את המנהיג האידיאליסט שעמד במרכזה של הסדרה 'הבית הלבן'. הוא הגיע לשיא התמיכה הפיקטיבית בו דווקא כאשר בבית הלבן האמיתי שלט ללא מצרים ג'ורג' בוש הבן. במציאות ניגפו שני מועמדים דמוקרטיים חיוורים – אל גור ומיודענו ג'ון קרי, ולכן רשת 'אנ-בי-סי' המציאה מועמד ליברלי מבריק, עדכני ושוחר טוב, בעוד שאת דמות הנבל מגלמת חבורה מזדקנת של סנאטורים גברים, שמרנים, ציניקנים ומלאי גוף.
בעולם האמיתי אמריקה הימנית כבשה את עיראק והורידה את מס ההכנסה, אבל על הפלזמות אמריקה השמאלנית השיגה שלום מלא במזרח התיכון והנהיגה חינוך חינם לכול. העונה השביעית והאחרונה, עוצרת הנשימה, דווקא הייתה קרובה יותר למציאות: באקט נבואי כמעט, כשברק אובמה עוד היה סנטור זוטר, היא התבססה על דמותו כדי להמציא את מאט סנטוס, מועמד דמוקרטי כריזמטי, בן מיעוטים, שכבש בסערה את הבית הלבן.
סנטוס היה מסתדר לא רע גם עם מקבילתו הדנית, בירגיטה נויברג, גיבורת הסדרה הפוליטית הדנית המרשימה 'בורגן' ("הממשלה"). "אנחנו לא מפלגת ימין", מציינת רה"מ נויברג. בשלוש עונותיה של הסדרה היא מיישמת מדיניות ליברלית להפליא מול מיעוט ימני קולני, שבשיאה היא מעניקה זכויות מדיניות נוספות לתושבי גרינלנד, הנאנקת תחת הכיבוש הדני הנאור. תסריטאי ה'בי-בי-סי' הבריטית הרחיקו לכת עוד יותר עם 'בית הקלפים' – אולי הסדרה הפוליטית הטובה ביותר בכל הזמנים.
כשהסדרה שודרה ב-1990, מרגרט תאצ'ר האגדית ישבה בדאונינג 10. הם נהנו להרוג אותה חיש קל, והושיבו במקומה נבל שמרני מבעית, פרנסיס ארקהארט, שרוצח יריבים, מביים פיגועי טרור של המחתרת האירית, מכריז מלחמה על אירופה ואפילו מעז לבחוש במוסד המלוכה.
זו אולי סיבה נוספת מדוע הגרסה האמריקנית של 'בית הקלפים', שעונתה השנייה הגיעה השבוע אל הצופים בישראל, הפכה לאירוע כה מכונן בתולדות הטלוויזיה. גם חובבים מושבעים של הסדרה נוטים לשכוח שפרנסיס אנדרווד, סגן הנשיא חסר המעצורים, הוא בכלל דמוקרט, כי הם הורגלו שהנבלים הפוליטיים משתייכים תמיד לימין. 'בית הקלפים' האמריקנית בורחת מהצדקנות הליברלית של 'הבית הלבן', מהשמאלנות האידיאליסטית של 'בורגן' ומהסוציאליזם היוקד של 'בית הקלפים' הבריטית. היא מאפשרת לצופים להזדהות עם העלילה המטרידה מבלי לחשוש שמזריקים להם עמדות פוליטיות דרך הווריד.
בטלוויזיה בארה"ב כמו במחאה החברתית בישראל, הבחירה המהפכנית הזו מציעה להתנער מחלוקות ארכאיות של ימין ושמאל כדי להתבונן באמת העירומה – והיא השליטה של כוח, כסף ואינטרסים במסדרונות השלטון. אנחנו נסתפק ב'פולישוק'.
