חוץ מהדלפות פה ושם שום דבר עוד לא יצא מהמשא ומתן, אבל לפחות דינמיקה פוליטית מעניינת בישראל יש בשפע. הקדימון ניתן השבוע בסיעת הליכוד, כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו הזכיר בפעם המי יודע כמה את הדרישה הישראלית לנוכחות צה"לית ארוכה בבקעת הירדן.
שר הפנים גדעון סער ביקש את רשות הדיבור. "נוכחות ביטחונית זה חשוב", הוא אמר בהערה שכולם הבינו היטב. "אבל חשוב לא פחות מכך לעמוד על העמדות שמאפיינות את מדיניות ממשלות ישראל בחמש השנים האחרונות ואשר מבדילות אותה מזו של קודמתה (ממשלת אולמרט – ע"ס). ניסיון ההתנתקות והנסיגה מציר 'פילדלפי' מלמדים כי היכן שאין התיישבות יהודית אין צה"ל, והיכן שאין את שניהם אין ביטחון".
על מה שהשיב ראש הממשלה ניטשה מחלוקת. חלק מהנוכחים שמעו שנתניהו אמר: "אין לי כוונה לפנות יישובים", חלק שמעו שאמר "אין לי כוונה לפנות יישובים בבקעה", וחלק שמעו "אין לי לפי שעה שום כוונה לפנות יישובים".
העמדות הנציות יחסית שמשמיע סער, בנוסף למשל על אלו שמשמיעים בכירי הליכוד ישראל כץ וגלעד ארדן, מתחברות לדברים דומים שמשמיע בשיחות סגורות המפתח הקואליציוני העונה לשם אביגדור ליברמן.
כפי שכבר נכתב כאן, נתניהו לא ילך להסכם בלי ליברמן, והאחרון לא הולך לשום מקום. הוא אינו רואה טעם בחתימה ישראלית על מסמך שממנו ישתמעו חלוקה של ירושלים, ובכלל זה ירושלים רבתי – הסכמה משתמעת לגבולות 1967 או פינוי יישובים בהיקף קטן. מי ששוחח עם ליברמן הבין שההישג הישראלי בתום תשעת החודשים יהיה המשך הדיונים מבלי לעזוב את חדר המשא ומתן ומבלי לוותר בו על נכסים ישראליים חשובים. נשיא המדינה שמעון פרס, אגב, לא מאמין שאפילו זה יקרה – הוא מעריך שהמשא ומתן ייגמר בלא כלום.
אז מה כן יכול לקרות? ובכן, שרים אחדים סבורים – חלקם בחשש וחלקם בתקווה – שהניסיון להשיג הסכם בין הישראלים והפלשתינים ייגמר בכלל בסוף בנייר אמריקני בלבד. זה לא בהכרח דבר של מה בכך; ארצות הברית יכולה להודיע שהיא תומכת בהסדר המבוסס על חלוקת ירושלים, פינוי יישובים נרחב וגבולות 1967 פלוס מינוס, ואחר כך לעגן זאת בצעדים בינלאומיים כמו למשל החלטות מועצת ביטחון. גייסות הימין שניסו לסכל הסדר קבע ואחר כך התמקדו בחשש מהסדר ביניים, יתקשו יותר להתמודד עם תסריט כזה.
רומן פרלמנטרי מהחיים
"בקומה החמישית נפתחו דלתות המעלית, ומשם המשיכו לטפס בגרם מדרגות החירום. הם עמדו על גגה של הכנסת, ואז מיכל קפאה. בסמוך לדגל ענקי שכמעט נעקר ממקומו מעוצמת הרוח היא הבחינה בגופה שוכבת פרקדן. ככל שהתקרבה לדמות השרועה על הבטון הקר היא נראתה לה מוכרת יותר ויותר. כשקלטה את המגפיים הצהבהבים היא נתקפה פחד, ואז בעתה. גופתה של חברת הכנסת ליהי בר-אל הייתה מוטלת על הגג. עיניה פקוחות, אך ריקות לחלוטין".
ח"כ ליהי בר אל איננה עוד. למעשה, היא מעולם לא חיה אלא רק בין דפי רומן המתח החדש 'המשכן', שנכתב ערב המחאה החברתית. גם רצח לא אירע מעולם בכנסת – לכל היותר רצח אופי. אבל כל שאר התופעות שמתוארות בספר של העיתונאי תומר אביטל, תחקירן 'עובדה' ובעברו כתב הכנסת של 'כלכליסט', חיות ובועטות גם בכנסת האמיתית. לכן מדובר בחומר קריאה מומלץ לא רק לחובבי מותחנים אלא גם למי שמתעניין בפרלמנט הישראלי, ושם הוא ימצא כמה מסקנות עגומות.
אביטל הסתובב כמה שנים בוועדות הכלכליות של הכנסת, ולכן הפריזמה שלו שונה מהרגיל. הכנסת שנשקפת מוועדת הכספים או הרווחה אינה זו של ויכוחים על בריתות זוגיות והסכמים מדיניים או קרבות קואליציה-אופוזיציה אלא של אינטרסים, כוח וכסף. הכנסת מצטיירת שם לא כ"בית הקלפים" אלא כבית בובות. ועדות, חברי כנסת ואפילו ממשלות נראים כאן כמריונטות שמתומרנות בידי גורמים חיצוניים שאיש אינו מכיר את שמם: לוביסטים תל-אביביים, רפרנטיות עלומות שם ממשרד המשפטים או האוצר ובעלי הון.
העובדה המטרידה ביותר שנתקל בה מי שמסקר את הכנסת הוא שרוב האישים שמעצבים את הפרלמנט כלל לא טורחים להגיע אליו. כך למשל, התעלומה הלא פתורה האופפת את המגה-לוביסט, בוריס קרסני, בעל הביוגרפיה העלומה.
הספר הוא בעיקר כתב אישום חריף נגד הפוליטיקה והתקשורת שמאפשרות לזה לקרות בשילוב של חולשה ואדישות. הנה שניים מסעיפיו: "קיצור הדרך לרתימת הכנסת לצורכיהם, הבין הלוביסט במהרה, התגלם בעקב אכילס של הדמוקרטיה – יושבי הספסלים האחוריים, חברי הכנסת שמוקמו בתחתית הרשימות המפלגתיות, אותו שליש שלא ישרוד בבחירות נוספות. במשרד הם כונו 'ידיים', על שם האיבר החיוני ביותר למשרד הלובי. חברי הכנסת שריחפה מעליהם סכנת הדחה בבחירות הבאות היו צמאים למה שמשרד הלוביסטים יכול היה להעניק להם: פרסום בתקשורת לפריימריס וקשרים מקצועיים, למקרה שיישארו בחוץ".
התיאור הזה מוכר היטב לכל מי שעמד על הפער המפליא בין רשימת חברי הכנסת המוערכים לרשימת אלו שאהובים על הלוביסטים. את השירות הגדול ביותר להון-שלטון העניקו חברי כנסת ששמם כלל אינו מוכר. חיילים אלמונים בשירות הכסף הגדול.
החלק החשוב יותר הוא זה שנוגע למקבילי הספרותי, כתב ערוץ 2 בכנסת, ויקטור קליאן, ולקלסרים העבים והמפלילים שקיבל ומוכיחים קשר הון-שלטון מסמר שיער. "'אני לא מבינה', אמרה נטלי, מיום שהכרנו בכנסת ליקקת, התחננת שאני אעביר לך חומרים בלעדיים. ועכשיו יש לך פה מכרה זהב ואתה לא מתנפל עליו?' 'גברת גבאי,' השיב קליאן, 'הגיע הזמן לשיעור בעיתונות. עיקר התחרות בין עיתונאים היום הוא על פרסום ראשון של עזיבות בכירים, יוזמות שרים וסיפורים שגם ככה יצאו בסוף לאור. עיתונאים לוחמניים מדי מפוטרים. אז הבוסים שלך מודים שהם נגועים באינטרסים? מה פתאום, הם יגידו שזה לא ראוי או לא עומד משפטית. כל עיתונאי מפתח בסוף מנגנון בקרה עצמית"".
אם אכן כך ינהגו חברי הכנסת והעיתונאים, זה לא ייגמר ברצח אבל ייגמר בבכי.
