18 אלף קולות, פחות או יותר, יספיקו כדי לכבוש בנובמבר הקרוב את מפלגת האופוזיציה הראשית. ספר המתפקדים של המפלגה כבר מזמן אינו רומאן עב כרס, והוא מונה בערך 60 אלף מתפקדים. בהנחה האופטימית של 60 אחוזי הצבעה, זה אומר שהקרב בין שלי יחימוביץ' ליצחק (בוז'י) הרצוג יוכרע בכל מקרה על אלפי קולות בודדים. לך תסקור, לך תדע.
מקובל לחשוב שהיתרון לצד יושבת הראש המכהנת, מהסיבה הפשוטה שהיא קבעה את הכללים: ניצחונה הזעיר בוועידת המפלגה אפשר לה למנוע התפקדות המונית של יריביה, ולקיים את הבחירות המקדימות בהתראה קצרה יחסית. בניכוי החגים והבחירות המקומיות, נשאר חודש בלבד למרוץ.
הרצוג אינו המועמד שיסחף אחריו המונים, אבל הוא גם אינו המועמד שיוציא בבעתה את תומכי יחימוביץ' אל הקלפיות, כפי שעשה עמיר פרץ. הרצוג, אדם נוח לבריות, בשר מבשרה האשכנזי של העבודה, נהנה מסימפטיה בסיסית בקרב המתפקדים. לו התמודדה יחימוביץ' מולו לפני שנתיים בסיבוב השני ולא מול עמיר פרץ, היא כנראה הייתה מפסידה.
הנבחרת שמתייצבת נגדה הפעם צירפה לשורותיה את שחקן החיזוק עופר עיני, ואת הרצוג עצמו, שבדו-קרב הקודם ישב על הגדר. מצד שני, מספר הדרוזים והערבים נחתך בכמחצית – לכ-10 אחוזים בלבד. אלה חדשות טובות ליחימוביץ', כמו גם הצמצום המשמעותי במספר המתפקדים משדרות וירוחם, אנשי פרץ.
אבל על יחימוביץ' עברה שנה לא מוצלחת: היא איבדה את המסר ואיבדה את הבוחרים, ועל הדרך גם את החלופה השלטונית. אם היא לא תעדכן את המצע הכלכלי – ואין לה שום כוונה לעשות זאת – תתקשה לגייס אליה את המעמד הבינוני-גבוה שנהר בהמוניו ליאיר לפיד. מפלגתה אף פעם לא עיכלה אותה באמת. ב-2011 היא ניצחה ללא תמיכתו של איש מחברי הסיעה, וגם היום הממסד רחוק מלחבב אותה. אפשר להעריך שניצחון שלה יביא להרהורי פילוג אצל כמה מחבריה.
ואחרי הניתוח המלומד הזה, נשאלת השאלה: על מה בעצם כל המהומה? יחימוביץ' והרצוג מסכימים בגלוי שאין שום סיבה להיכנס לממשלה, הם תומכים במצע סוציאל-דמוקרטי ומאמינים בכל לב בקידום התהליך המדיני. שניהם תל-אביבים, שניהם אשכנזים. הם אפילו, שומו שמיים, מיודדים זה עם זו. הבחירות האלה, בסופו של דבר, הן משאל עם על שלי יחימוביץ', האישה שאיש מעולם לא נשאר אדיש אליה. בזכות זה, אולי בכל זאת יהיה שם מעניין.
לאן דוהר נתניהו?
שלושה בעלי טורים מוכרים הזדמנו לאחרונה למשרד ראש הממשלה בנימין נתניהו, איש-איש ופנקסו. הראשון יצא מפגישה עם נתניהו וכתב בשכנוע שבהיעדר יכולת לגבש הסכם קבע עם אבו-מאזן, ראש הממשלה עומד בפני החלטה על נסיגה חד-צדדית נרחבת ביהודה ושומרון. השני יצא וכתב בפסקנות שבהיעדר יכולת לגבש הסכם קבע עם הפלשתינים, ראש הממשלה פועל לגבש הסדר ביניים עם מדינה בגבולות זמניים. השלישי יצא וכתב בביטחון שבהיעדר יכולת לגבש הסכם קבע עם הפלשתינים, לא יקרה כלום.
מעבר לשלל תפקידיו, ראש ממשלת ישראל מתפקד גם כנייר לקמוס. השיחות איתו, לפות בהקשר המדינית, מעידות יותר על תפיסת עולמו של השואל מאשר על השקפותיו המעודכנות של כבוד הנשאל. סבב המשא ומתן הנוכחי עם הפלשתינים חידתי כל כך, מוזר כל כך ומתנהל מול ממשלה ישראלית קוטבית כל כך, שייתכן מאוד שכל התשובות נכונות.
אלה צרור העובדות שצריך לדעת כדי לנסות ולהבין לאן חותר נתניהו:
- רה"מ אולי לא חצה את הרוביקון, אבל הוא לבטח חצה את הרובי ריבלין. השקפותיו המעודכנות רחוקות למדי מאלה של האגף הימני במפלגתו. בניגוד לשר הביטחון משה (בוגי) יעלון הוא אינו חושב שאין כזה דבר עם פלשתיני, ובניגוד לציפי חוטובלי הוא אינו תומך במתן תעודות זהות כחולות לתושבי שכם ורמאללה. לשכתו הנוכחית היא היונית ביותר שהייתה אי פעם לנתניהו: מזכיר הממשלה הנכנס אביחי מנדלבליט מתריע שאין אפשרות משפטית להגן עוד על המצב הקיים, וראש המועצה לביטחון לאומי היוצא יעקב עמידרור סבור שזה הזמן לעשות מעשים.
- אבל כל בעלי הטורים גם זיהו נכונה שאין שום סיכוי שנתניהו יחתום על חלוקת ירושלים ופינוי 120 אלף איש. רה"מ, וזו נקודה חשובה מאוד, מתנגד באופן עקרוני לפינוי כוחני של יישובים מחשש לקרע בעם. גם לעת הסכם הוא מתכוון להשאיר אותם בשטח, לברירה הלא סימפטית שבין "פינוי-פיצוי" מרצון ובין הישארות תחת דגל פלשתיני.
- זה משאיר אותנו עם האפשרות להסדר ביניים, משהו בסגנון מדינה פלשתינית זמנית ואולי פינוי נוסף של אזורים בשליטה ישראלית. כרגע מדובר במשחק שח מותח שמתנהל בין ישראל לבין עצמה. צמד המילים "הסדר ביניים" שנוא על אבו-מאזן בערך כמו הצמד "אלון-מורה". יו"ר מרצ זהבה גלאון שמעה ממנו בשבוע שעבר כי הוא יסכים לכל היותר לשתי פעימות (אגב, מטבע לשון תוצרת נתניהו מתקופת הסכם וואי). כשביקשה הסברים, הראיס הסביר שמדובר במודל הנסיגה מסיני: גבולות הנסיגה הסופית ייקבעו מראש, אבל ביצועה יחולק לשני חלקים. זה מחזיר אותנו למסקנה שהסכם כזה לא אפשרי.
- אלא אם האמריקנים ילחצו. האם נתניהו ואבו-מאזן יצליחו לעמוד בניסיון האמריקני להטיח את ראשיהם זה בזה? לא מיותר להזכיר שבכל תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי, רק פעם וחצי – בהסכם עם מצרים ובקמפ-דיוויד – הלחץ האמריקני עלה יפה מבחינתם. שרשרת כישלונותיהם המפוארת כוללת אינספור יוזמות שלום, כולל שלושה סבבי משא ומתן עם סוריה של שושלת אסד. בקיצור – אם ייצא הסכם זו תהיה ההצלחה הדיפלומטית מספר 1 בכהונתו של ברק אובמה, אבל אם השיחות ייכשלו זה בקושי לא יבשילו לרשימת עשרת הכישלונות הגדולים.
- אבל אם האמריקנים ילחצו ואבו-מאזן יילחץ, שאלת נתניהו תוכרע בזירה אחת בלבד: סיעת הליכוד. רוב בכנסת יהיה לו לכל הסכם וגם רוב בממשלה, רוב בציבור וקואליציה חלופית. אבל כל זה לא יהיה שווה לו בלי מישהו לרוץ איתו בבחירות הבאות. כרגע, לפחות, אין לו יותר מיובל שטייניץ וצחי הנגבי: אפילו מקורבו אופיר אקוניס אמר השבוע בטקס חנוכת שכונה בשומרון ש"מטרת הבנייה היא למנוע מדינה פלשתינית". גם השר גדעון סער התבטא נגד הקפאה. השאלה אם יהיה הסכם נובעת מהשאלה ממי נתניהו יחשוש יותר – מהבית הלבן או ממצודת-זאב, מג'ון קרי או ממשה יעלון.
6. לכן אין שום דרך לדעת כרגע לאן חותר נתניהו. האם בחודש מאי האמריקנים עוד ישקיעו במיזם לבני-עריקאת? מה יהיה המצב הביטחוני? מה יהיה האינטרס הפוליטי של 4-5 שרי הליכוד הבכירים? הקרב הזה יידחה לחורף הקרוב.
