עונת ההעברות יצאה לדרך, אבל ספק אם הרצוג על המדף

רק אתמול, כשהשחר עלה על ירושלים ומכוניות הח"כים פלטו פחמן דו חמצני אל האוויר הירושלמי הקריר, רק אז החלה ממשלת נתניהו הרביעית את חייה האמיתיים. עד עכשיו היא הייתה כמו פג זעיר שלא יצא מכלל סכנה. אישור תקציב המדינה קבע סופית עובדה שלא הייתה כה ברורה מאליה: הקואליציה הזו, המצומקת, לא מתפרקת. תהיה איתנו גם ב-2016, עם אופציה להארכה, עם אפשרות להרחבה.

רמזי האחדות שוב מתרבים: הודעתו החד-משמעית של השר משה כחלון על פעילות להרחבת הממשלה; נסיעה מחרישת אוזניים, משותפת, של ראש הממשלה ויושב ראש האופוזיציה מקבר בן גוריון אל הכנסת; רמזים מטרימים של נפתלי ("זו לא ממשלת ימין") בנט על פרישה אפשרית באופק. הרצוג המסכן שוב נאלץ להגביר את הקול נגד הממשלה, כי כמו באמרה הידועה – הטיעון האופוזיציוני שלו נשמע קצת חלש.

כניסה לממשלה תהיה גזר דין מוות פוליטי להרצוג. תג המחיר נקבע ב-2011, אצל אהוד ברק. הצטרפת לנתניהו? מפלגתך תפורק ואתה תמצא את עצמך פנסיונר. גורלו של הרצוג יהיה מר מזה של ברק. האחרון לא התחייב שלא להצטרף לנתניהו, הרצוג נשבע על כך בנקיטת חפץ מאות פעמים בשנה האחרונה. אם ייכנס לממשלה בבוקר, עד הערב לא תהיה לו מפלגה.

גם נתניהו יודע זאת: הוא ישלם מחיר אדיר של תיקים, ויקבל בתמורה נטו – בניכוי הבית היהודי שידהר לאופוזיציה ושרי הליכוד שישונמכו לטובת השותפה החדשה – שתיים-שלוש אצבעות יותר משיש לו כיום. זה שווה? ספק.

ולכן הרצוג תלוי עד כאב בציפי לבני ושלי יחימוביץ'. עם כל חוסר האמון בפוליטיקאים, דבריה של לבני נגד נתניהו הגיעו למסה כזו שלא מאפשרת את כניסתה לממשלה למעט בנסיבות של הסכם שלום כולל או מלחמה אזורית כוללת. יחימוביץ' משחקת משחק מורכב יותר: הרטוריקה שלה לא פוסלת ממשלה "בכל מחיר". נמאס לה להיות זו שמצטיירת בעיני עסקני המפלגה כמי שמונעת מהם את התיקים. אבל כששומעים את תנאיה (בלי הבית היהודי; שותפות שווה לחלוטין; שינוי היסטורי בקווי היסוד)  מבינים שהיא לא תתמוך.

גם האינטרס הפוליטי שלה יוביל אותה להצביע נגד, דבר שיעניק לה הזדמנות פז להדחת היו"ר, וגם סיבה עקרונית? בקיצור, אם הרצוג ייכנס לממשלה, היא תיכנס בהרצוג. גם ככה לא קל ליו"ר העבודה עם קודמתו בתפקיד. היא נכנסת לו מתחת לורידים, אמר בבהלה אחד ממקורביו. הוא מבועת מההתקלות הקטנות שהיא משגרת לעברו מעת לעת. ספק אם יהיה לו האומץ ללכת איתה לקרב איתנים.

מה שמשאיר אותנו עם ליברמן. ששת המנדטים שלו היו ונותרו מאגר החירום המהותי היחיד של נתניהו. יש טענה מרחיקת לכת יותר, שכל ההדלפות על מגעים עם הרצוג הם בסך הכל ניסיון למשוך את ליברמן להיכנס, בטרם יקדימו המחנה הציוני. ליברמן עדיין מתעב את נתניהו, תודה ששאלתם; אבל לא זה העניין. הוא הרי תיעב אותו גם בערב שבו חתמו על הסכם הריצה המשותפת, לפני שלוש שנים. הסיפור הוא אחר.

טבען של קואליציות הוא כזה, שככל שעובר הזמן מחיר הכניסה אליהן עולה והתועלת הפוליטית יורדת. כשממשלה קמה, כל אחד נלחם על פירור תיק. אבל אחרי מחצית כהונה, לפעמים גם משרד הביטחון לא מספיק כדי לפתות מפלגת אופוזיציה בינונית. מי שהתענה במדבר ורואה כבר את הבחירות בקצה האופק, לא ימהר למכור את הנכסים הפוליטיים שצבר כאלטרנטיבה שלטונית תמורת משרד ממשלתי שכבר קשה מאוד להטות ממסלולו בזמן שנותר.

ולכן אתמול, עם אישור התקציב, נכנסנו לחודשי הכרעה. אם יתברר שהממשלה מתפקדת יחסית, שהיא בדרך לאשר תקציב דו-שנתי נוסף ולשרוד עד 2019, יגברו הסיכויים שישראל ביתנו תצטרף לממשלה. עד אתמול עוד הייתה אפשרות – שליברמן ולפיד עצמם לא שללו –  שהקואליציה תתפרק כבר עכשיו. מהסתיו הקרוב כבר יהיה מאוחר מדי להצטרף. שמונת החודשים שבין לבין הם עונת ההעברות.

 

(פורסם במקור ראשון)

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי