המועמד: היה היה פעם בישראל מחנה שמאל גאה עם חזון מרכזי אחד של שלום כולל. השלום הלך והשמאל הלך ונעלם. המבוי הסתום בסוגיה הפלשתינית חשף את הפערים האדירים בין סוציאליסטים לוחמניים לקפיטליסטים עשירים. כמו חולה אנוש שמשנים את שמו, הפך השמאל בהתחלה לשמאל-מרכז, ואחר כך למרכז, והשבוע, כשגם המילה "מרכז" הוכתמה תדמיתית, הושק השם החדש, על ידי הקופירייטר יאיר לפיד: גוש האלטרנטיבה. הדבק היחיד שמחבר את שר האוצר לפיד מרמת-אביב ואת סתיו שפיר הכמעט-אדומה מדירת השותפים; את לבני הפיסניקית, את משה כחלון הליכודניק לשעבר ואת זהבה גלאון; הדבק היחיד הוא הרצון לראות את בנימין נתניהו אורז את המזוודות בבלפור.
היה היה פעם בישראל מחנה ימין גאה ובוטח עם חזון התיישבות וביטחון. חזון הסיפוח הלך ונעלם, וכך גם מחנה הימין. עלה התאנה המצומק של איזה ביטחוניזם קשוח ופסימיות מדינית לא יכול היה להסתיר את הפערים האדירים בין הרוסי מראשון-לציון, החרדי ממאה-שערים, המתנחל מעלי והרוויזיוניסט מרחביה. זה ניכר היטב בבחירות האחרונות, כשהחרדים נבעטו מהממשלה לטובת לפיד. הדבר היחיד שמחזיק איכשהו את השותפים הטבעיים באותה דירת שותפים הוא נתניהו. או יותר נכון: ההזדהות עם ראש הממשלה, שאחרי כל כך הרבה שנים עדיין נחשב אנדרדוג שמותקף ללא הרף בידי השמאלנים בתקשורת ובאליטות.
ולכן, הבחירות הקרובות הן משאל עם, אחרון ומכריע, לא רק על בנימין נתניהו, אלא גם על החלוקה הארכאית משהו של ימין-שמאל. לנתניהו היו פעם שלושה כרטיסי ביקור: מר כלכלה, מר ביטחון ושקט ומר מנהיגות. את הכלכלה הותיר לאחרים; הביטחון והשקט נגוזו מאז חטיפת הנערים; המנהיגות נשחקת במהירות בסקרים. על אדי הדלק של היתרון הזה יבוא נתניהו אל 30, אולי 35 האחוזים שרוצים אותו כראש הממשלה. זה מאגר של 36–42 מנדטים. אם ישיג 20 מהם ומעלה, יקבל קדנציה רביעית. אחרת, הוא ילך הביתה, והמערכת הפוליטית תשתנה לעד.
המהפך: למרות הסקרים האחרונים, כפי שאפשר היה להתרשם השבוע בכנסת, בורסת ההימורים הלא רשמית שכוללת פוליטיקאים ועיתונאים, נוטה להעניק יתרון קל לאפשרות שבנימין נתניהו ייפרד באביב הקרוב ממשרד ראש הממשלה. ההנחה אומרת כך: נקודת השיא של הליכוד היא תמיד נקודת הפתיחה של הקמפיין. הפריימריז המזוהמים לוקחים מנדט-שניים, הקמפיין הבעייתי של הליכוד עוד מנדט-שניים. עגלת הליכוד מתנהלת בשיטות מיושנות של שנות התשעים, והבית היהודי, יש עתיד או כחלון כמכונית מרוץ.
זה יכול להיות נכון, אבל הנה האיפכא מסתברא: בבחירות הקודמות נתניהו היה מבועת מהאפשרות שמפלגות המרכז-שמאל יתאחדו מולו. סילבן שלום תפס אותו יום אחד ואמר לו: איחוד כזה הוא הדבר היחיד שיכול לעזור לליכוד. הבוחרים נטשו את מחל כי חשבו שהסיפור גמור. הפעם, כמו בסוף בחירות 2009 מול לבני, תודעה של קרב צמוד תחזיר קולות. לפי התזה הזו, אם בתוך שבועיים-שלושה יקרה מה שנראה סביר למדי, הגוש המתחרה יתחזק ובנט יעבור את הליכוד, יתברר שנתניהו באמת בסכנה, והבוחרים ישובו הביתה. כחלון וליברמן יצטרכו להצהיר על מי ימליצו, אחרת יאבדו קולות ימינה. גם בנט ייחלש קצת. ככל שיהיה יותר רע ככה, אולי, יהיה לנתניהו יותר טוב. זו אגב הסיבה שבשמאל לא בהכרח ימהרו להתאחד. הם זוכרים היטב שלליברמן ונתניהו זה פחות הצליח.
נגד הרוח: נתניהו רץ בבחירות האלה נגד כיוון הרוח, נגד ההיסטוריה. הוא הוא מודל 96', ראש ממשלה עוד מהמאה שעברה, במדינה שאוהבת להתאכזב ממנהיגיה; מפלגתו גוססת; שנתו האחרונה הזכירה לאחד השרים את סיפור שנותיו האחרונות של שאול המלך: הפרנויות, החשש מדוד, הבידוד והמרירות. הוא הצליח במו ידיו להמליך נשיא עוין, להבריח שרים פופולריים, לפרק את הקואליציה בגלל פוטש שלא היה. הוא יצא השבוע למלחמה מול אוגדות שלא היו. מאחורי הפינה מחכה לו צמרת מפלגתית עם דמויות מופת כמירי רגב ודני דנון. הוא יזדקק למאמץ, מזל ותושייה יוצאי דופן כדי לנצח באידו של מרס. ועדיין, צריך לזכור שרוב העם מזדהה עם עמדותיו המדיניות, לא מחזיק מיריביו ולא זוכר שאפשר גם להפריד את המילים "ראש הממשלה" מ"בנימין נתניהו".
המכתבים: את מכתבי הפיטורים שכתב השבוע היה מעדיף נתניהו לשגר ליעדים אחרים: למשל, לשר החוץ אביגדור ליברמן, שטווה מאחורי הקלעים בשקדנות את הרשת שאמורה להדיח את הליכוד מהשלטון. ליברמן רוצה להקים ברית אחים עם כחלון ולפיד, שבניגוד ללפיד ובנט לא תסתפק הפעם רק בעיצוב הקואליציה אלא גם בהחלפת ראש הממשלה. מכתב אחר היה שמח לשלוח לבנט, האחראי המרכזי לריסוק תדמיתו הביטחונית. עמדותיו הימניות החד-משמעיות הפכו את נתניהו לשמאלן בעיני הימין, הביקורת השיטתית על הקבינט ציירה אותו כתבוסתן. למרות הברית ביניהם, בנט הוא עדיין האיום מספר 1 על המשך שלטונו של הליכוד. בבחירות הקרובות, בכל זאת, הם תלויים זה בזה.
הספינים: המקצץ לפיד יצייר עצמו כחברתי, השרה הנאמנה לבני תשווק עצמה כאופוזיציונרית קולנית של נתניהו. ליברמן יתמרכז, כחלון ינסה לשכוח שאמר פעם שדרך הליכוד היא היחידה שאפשרית. לא ספינית, לא עשית.
המבצע: לכל מערכת בחירות יש נקודת התייחסות, אירוע מכונן מהקדנציה שחלפה. ב-2006 הייתה ההתנתקות זו שריסקה את הימין, ב-2009 מלחמת לבנון שהפילה את קדימה. בבחירות 2013 גדודים של פרשנים ופוליטיקאים סיפרו שאלה בחירות גמורות מראש על נושאים כמו איראן וחמאס, רק כדי להתעורר בבעתה בעשר ודקה עם תרגום של המחאה החברתית ל-48 ח"כים חדשים וסיעה של 19 מנדטים שנולדה בשדרות רוטשילד. יש משהו לא טבעי בעובדה שבמערכת הבחירות המלווה אותנו דה-פקטו כבר למעלה מחודש, לא הוזכר צמד המילים "צוק איתן". 72 חיילים ואזרחים נפלו, אבל שלושה חודשים אחרי, אין קול ואין עונה. המקלטים, המנהרות, האזעקות והרוח יוצאת הדופן שליוו את המבצע עדיין כאן, בזרם תת-קרקעי. אבל לאן הוא זורם? בקצרה, מצטיירת תמונה סותרת: נראה שהימין הרוויח אבל המועמד שלו הפסיד. לאן יזרמו הקולות מהתנועה המנוגדת הזו? ב-17 במרס בעשר ודקה לא נבין איך לא ראינו את התשובה, עכשיו היא עדיין לוטה בערפל כבד.
החלופות: כזה עוד לא היה. חמישה, אולי שישה אנשים מתחרים על ראשות הממשלה. מהלכים בתוך הכנסת יהיו עדיפים על עוד מנדטים. אביגדור ליברמן ינסה להפוך ללשון מאזניים כדי לבוא, בשם ניסיונו העשיר בקבינט, ולהרכיב ממשלה; הרצוג ינסה לבנות גוש שמאל חרדים ולהחזיר את השלטון לעבודה; לפיד, קמפיינר מיומן ולוחם רחוב נחוש, יבקש להגיע שוב להישג אלקטורלי שייתן לו את הבכורה בגוש; בנט יצהיר על תמיכה בנתניהו אבל אם יעבור אותו במספר המנדטים לא בטוח שיעמוד בכך; וכדאי גם לא לזלזל בכחלון. יש לו כל הנתונים להפוך להצלחת הבחירות, אפילו עד כדי ראשות הממשלה: מפלגת אווירה, רקע ימני, מוצא מזרחי, תיק הישגים, תחושת רעננות ורשימת כוכבים.
הקואליציה: העניין המייאש הוא, שכל ראש ממשלה כזה יצטרך להצטייד בקואליציה גרוטסקית: לפיד עם החרדים, ליברמן עם מרצ, כחלון עם כל השאר. שלשום, אצל יו"ר הכנסת, התבקשו ראשי הסיעות להציע מועדים לבחירות. אולי כבר נציע מועד גם לבחירות שאחרי, הציע אחמד טיבי. הן הרי יגיעו אוטוטו.
האגו: הכלל היסודי ביותר בפוליטיקה הישראלית נמחק השבוע בסערה. כנסת לא מתפזרת לפני שמלאו לה שלוש שנים, שיננו כולם שנים, רק כדי לראות כנסת מסיימת את דרכה אחרי 21 חודשים עלובים. אז איך 120 איש מפרידים את עצמם מהכיסא? זה קורה, כי בכנסת יש אולי שמונה דמויות חשובות. השתלטות האגו על הפוליטיקה הישראלית הושלמה סופית בעשור האחרון, כששרון הקים את 'קדימה'. לפיד האב הצטרף למפלגה קיימת, 'שינוי'; לפיד הבן כבר הקים לעצמו מפלגה לצריכה אישית. דוד לוי יכול היה לחזור לליכוד למרות שנתניהו כינה אותו "בכיר בליכוד מוקף בחבורת פושעים", כי זה נתפס כמעט לא לגיטימי להתפנק במפלגה משלו. אבל הפוליטיקאים היום מפונקים יותר. הם לא רוצים להצטופף עם שותפים. פרס ורבין של היום כבר היו מפרקים את העסק. וכשהכנסת הופכת מסיעות לאוסף של שפוטים, אין פלא ש-120 ח"כים הולכים שבי אחרי האגו-טריפ של שלושה-ארבעה פוליטיקאים.
