בבחירות 1996 עבד מטהו של ראש הממשלה דאז שמעון פרס עם סוקר קבוע, קלמן גייר. סקריו של גייר השפריצו אופטימיות. נתניהו לא התחיל לדגדג את אחוזי התמיכה של פרס, ופיגר אחריו בפער שהיה הרחק מעבר לטעות הסטטיסטית, וכפי שהתברר לימים – גם הרחק מעבר למציאות. ראש מטה הבחירות שקיבל את הסקרים היה חיים רמון. יריבו המושבע של רמון היה השר הטרי דאז, אהוד ברק. הוא זיהה בתמונה שצייר גייר גוונים ורודים מדי. העיתונאית קרן נויבך חשפה בספרה המעניין "המירוץ" שצוות הבקרה הסודי של ברק פנה בחשאיות מוחלטת לסוקר אחר, יוסי ודנה. האיש דגם מה שדגם, שיקלל מה ששיקלל, וחזר אל ברק שמונה ימים לפני הבחירות עם המסקנה המבהילה: נתניהו דווקא מוביל על פרס ביתרון קל.
חמש-עשרה שנה אחרי, הפרסטיז'ה של שני הסוקרים שוב נמצאת על מסלול התנגשות. ודנה ערך בשבוע שעבר סקר עם מסקנות דרמטיות, גם אם לא מפתיעות למי שמעורה בסצנה: לו הבחירות היו נערכות היום, בהשתתפות לפיד, קדימה הייתה כמעט נמחקת, וזוכה ל-10 מנדטים בלבד. גם בלי לפיד המצב של קדימה קריטי, עם 15 מנדטים בלבד לעומת 20 של העבודה. גייר, לעומת זאת, הוא יועץ הסקרים של קדימה מאז הקמתה, השבוע הוא הגיע בצעד לא שגרתי אל חדר הסיעה. אול מול פניהם המודאגות של הנדונים למוות פוליטי הוא שלף סקר מעודד בהרבה: קדימה זוכה ל- 22 מנדטים, ואילו העבודה בראשות יחימוביץ' ל-14-16 בלבד.
ההבדל בין הסקרים הוא לא רק כמה מנדטים, אלא עתידה של המפלגה הגדולה בישראל. לפי ודנה, התופעה הפוליטית ששמה קדימה היא כבר חלק מההיסטוריה. שני שליש מחבריה ייזרקו מהכנסת, הניצולים הבודדים יהפכו לסיעה בינונית, החמישית בגודלה בכנסת ורק השלישית בגודלה בשמאל. כל ח"כ תאב חיים שמאמין לסקר הזה חייב לפעול מייד כדי לשרוד: להדיח את לבני? להסתדר על ג'וב? לערוק לליכוד? כל האופציות פתוחות. הסקר של גייר, לעומת זאת, מעניק לקדימה חיים ושקט יחסי: הוא מבטיח לרוב הח"כים קדנציה נוספת ומרגיע את השטח. הוא משדר שהמצב לא מאוד טוב אבל גם לא מאוד רע. גייר הוא אופטימי כרוני, אגב. עד לפני שמונה העניקו סקריו לקדימה יתרון של לא פחות מ-9 מנדטים על פני הליכוד.
לאן נעלם היתרון הזה? גייר הסביר השבוע לח"כים המודאגים של קדימה שזה קרה אחרי נאום נתניהו בקונגרס. הציבור השתכנע סופית ששום צונאמי מדיני לא עומד לשטוף את ישראל, וכך שמט את הקרקע מתחת לנושא המרכזי על סדר היום של לבני. רעידת האדמה החברתית חודשיים אחר-כך ערערה מאוד את מדד "הביטחון בהצבעה", אותו נתון שמלמד עד כמה המצביעים איתנים בכוונתם לבחור במפלגה מסוימת. אותו בטחון ירוד הקל על רבים ממצביעי קדימה לדלג אל העבודה עם בחירתה של יחימוביץ' בספטמבר.
אז מי מהשניים צודק? רוב הסקרים שנערכים בימים אלה (ולא תאמינו כמה כאלה יש, ענף הסקרים הפוליטיים לא סובל מהאטה) משדרים תמונה שמתקרבת לזו שמצייר ודנה. מאז בחירתה של יחימוביץ', כמעט כולם מעניקים לעבודה את תואר המפלגה השנייה, ולקדימה את קידומת המנדטים 1, וזה עוד בלי אפקט לפיד. המצב שברירי עוד יותר במיוחד לאור העובדה שמצביעי השמאל, אינטליגנטים שכמותם, הם מצביעים טקטיים: בשבוע האחרון של בחירות 2009 הם ברחו מהעבודה ומרצ והעניקו לקדימה 8 מנדטים נוספים בגלל קמפיין "ציפי או ביבי". אם בפעם הבאה זו תהיה שלי מול ביבי, הם יזרמו בהמוניהם בכיוון הנגדי. הצורך לעבור את העבודה, אפילו במנדט, הוא לא עניין של יוקרה לקדימה, זה עניין של להיות או לחדול.
מה במשבצת
סיעת הליכוד סביב החוק לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים הזכירה השבוע יותר מלחמת מעמדות. נגד החוק רוב השרים: לבנת, שטייניץ, סער, איתן, מרידור ובגין. בעדו – רוב הח"כים, בעיקר הצמד-חמד אלקין את לוין.
בעיצומה של המריבה, הטיח השר גדעון סער ביו"ר הקואליציה: "תחזור למשבצת שלך", רומז אולי לעובדה שאלקין נכנס לכנסת על משבצת העולים, ולא במסגרת הרשימה הארצית, התחרותית יותר. האמירה הזו הותזה לעברו של אלקין בעוצמה של שמונים דציבל, כמו רוב הטקסטים שהושמעו בישיבה. הח"כ קצת הופתע, אולי גם קצת נעלב. רק לפני שבועיים, בכנס פעילים שערך גדעון סער בבית-שמש, הוא שפע מחמאות עד אין קץ לאלקין, כדבר יו"ר קואליציה בדימוס ליו"ר קואליציה מכהן.
האמירה הזו של סער משקפת את מה שחושבים רבים משרי הליכוד על מה שקורה בכנסת. בחודשים האחרונים אפשר היה להבין מכותרות העיתונים שאלקין, לוין, דנון ואקוניס, אנשי העשירייה השלישית, הפכו להנהגת הליכוד בפועל. השרים שקועים בענייני משרדיהם, הממשלה יציבה, ולכן הסיפור הפוליטי המרכזי של השנה האחרונה היה חוקי הימין. הח"כים התחרו אלה באלה בהגשת חוקים, גוררים אחריהם בזה אחר זה את ועדת השרים לחקיקה, ראש הממשלה, הסיעה והקואליציה כולה. הישיבה ביום שני עסקה לא רק בחוק, שחשיבותו האמיתית פחותה בהרבה מעוצמת הפסטיבל הציבורי שמלווה אותה כבר חודשיים תמימים. היא עסקה בשאלה מי בעל הבית בליכוד.
השיחה שלא הייתה
רמזי הבחירות המוקדמות ממשיכים לצנוח על ראשינו. יום אחד אלה חוקי לפיד ודרעי, יום אחר תכניות מסתוריות לשריון מקום לברק ברשימת הליכוד. נתניהו עצמו שקל את פיזור הכנסת ברצינות לפני חודש כדי לנצל את המומנטום בסקרים. אומרים שמה שגרם לו לאפסן לפי שעה את התכניות הוא הניסוח של חוק היסוד בנושא: "נוכח ראש הממשלה כי קיים בכנסת רוב המתנגד לממשלה, ושעקב כך נמנעת אפשרות לפעולה תקינה של הממשלה, רשאי הוא, בהסכמת נשיא המדינה, לפזר את הכנסת".
אפשר רק לדמיין שיחה היפותטית כזו בין נתניהו לפרס, במשכנו הדולף של האחרון. "הגעתי אל כבוד הנשיא כדי לבקש את אישורו לפזר את הכנסת", היה אומר נתניהו. "מדוע?" היה שואל בוודאי פרס, "הרי יש עוד כמעט שנתיים עד לבחירות". "ובכן", היה מגמגם נתניהו, "אני חש שזו העת ללכת אל הבוחר". "אבל רק הבוקר קראתי בעיתון שיו"ר הקואליציה שלך ניצח בכל ההצבעות. תזכיר לי מתי הוא הפסיד לאחרונה?" היה מקשה פרס. נתניהו היה שולח את ראש הסגל נתן אשל לברר את התשובה. אשל היה מסתודד מעט ליד הבוגנוויליה, ידו מכסה את טלפונו, ובחזרתו ולוחש משהו על אוזנו של נתניהו. "זה קרה לפני חמישה חודשים וחצי", היה נתניהו ממלמל, נכלם. "ולפני כן?" היה פרס מוסיף ומקשה. עוד התלחששות, והתשובה: "ובכן אדוני הנשיא, הפסדנו רק פעם אחת בקדנציה הזו". "הלוואי עליי", היה נאנח פרס, ומסרב לחתום.
