ביום שני פגשתי את אמנון דנקנר, בין אולפן לאולפן. עורך "מעריב" לשעבר חגג את המאסר על-תנאי שהוטל שעה קלה קודם לכן על חברו, אהוד אולמרט, משל הוענק לו עיטור העוז. עכשיו יש לך התלבטות, אמרתי לו. האם לתמוך ביאיר לפיד, מי שהחליט לרוץ באותה ארוחת ליל-שבת שבה נכחת, או לתמוך דווקא באולמרט, חברך הטוב. דנקנר צחק. ההתלבטות שלי עוד יותר גדולה, השיב. שכחת את אריה דרעי. דנקנר חבר של דרעי מהימים שבהם קרע לגזרים את החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים להרשיע את יו"ר ש"ס לשעבר. הוא חבר שלו גם כיום, כשהוא משבח החלטה אחרת של אותו בית משפט.
הדילמה של דנקנר תיפתר כנראה מאליה. בית המשפט הסיר את המכשול החוקי שעמד בפני חזרה של אולמרט לחיים הפוליטיים, אבל קשר לרגליו כמה וכמה משקולות מוסריות. אדם שבית משפט הרשיע במרמה והפרת אמונים תוך שהוא מגדיר את התנהגותו כ"חוצפה…על סף השחיתות… בנסיבות מחמירות" לא יצליח בקלות לחזור לכס ראש הממשלה. בית המשפט אמנם פתח בפני אולמרט את דלתות הכנסת, אבל דלתות הממשלה עדיין נעולות בפניו: כל עוד תיק הולילנד נדון – והוא יידון עוד הרבה זמן – אולמרט איננו מועמד אמיתי.
ריצתו של אולמרט היא כרגע בעיקר פנטזיה של חמישה-שישה פרשנים שאכלו מידו בנדיבות במהלך הקדנציה הקודמת ועכשיו סובלים ממחסור חמור בגישה ללשכת ראש הממשלה; ושל רוב חברי סיעת קדימה, שכל יום שעובר מקרב אותם אל מועדון החכ"לים (ח"כים לשעבר) באגף החדש של הכנסת. ספק אם אולמרט יהיה מושיעם. האם ירוץ לכנסת רק בשביל מספר דו-ספרתי נמוך של מנדטים? מצבו המשפטי לא מאפשר לו לכהן כשר, ומצבו הפוליטי מונע ממנו להיות ראש ממשלה. אז לשם מה, בעצם? רק כדי להיות ח"כ בסיעת אופוזיציה בינונית?
יאיר לפיד עצמו היה מעדיף כנראה שאולמרט יישאר בחוץ. המצב הנוכחי, שבו רק יחימוביץ' והוא מתחרים על קולות השמאל-מרכז, פנטסטי. יו"ר 'יש עתיד' משקיף בדאגה על מפלגת לבני המתרקמת ועל מיזמי אולמרט, שינגסו את מאגר הקולות שלו עצמו. זה כנראה לא יקרה בבחירות הקרובות, אבל עדיין מפתה לדמיין את הקרב בין השניים האלה על קולות אותו המחנה. ראש הממשלה לשעבר הפציר בלפיד לפני שנה להיכנס לפוליטיקה, אבל הוא, אם יוכל, ייעץ לאולמרט בדיוק ההפך.
בין תקציב לאביב
כמו חצבים המבשרים את בוא הסתיו, מתרבים סימני הבחירות. המשמעותי שבהם לא זכה השבוע למספיק תשומת לב. ראש מטה שר האוצר, דוד שרן, הודיע על פרישתו, לקראת ריצה על המקום המשוריין למחוז תל-אביב ברשימת הליכוד לכנסת. בתפקידו האחרון, לשרן הייתה נקודת תצפית מצוינת על המקום שבו מתקבלת ההכרעה: בחירות או תקציב. אם הוא מחליט לפרוש עכשיו, תהו רבים בליכוד, הוא כנראה יודע משהו שאנחנו לא יודעים עדיין.
ועדיין, נראה שההחלטה של נתניהו טרם נפלה. יש שרים בליכוד שמאיצים בו לחתוך, וללכת לבחירות. נכון שהמניה שלו בירידה, אבל זו בדיוק הסיבה למהר ולממש אותה, לפני שתתרסק ממש. לרשות נתניהו, גם במצבו המורכב הנוכחי, עומדים שלושה נכסים מרכזיים: הגוש שלו זוכה לרוב מוחלט בכל סקר, הליכוד היא המפלגה הגדולה, ואיש אינו מאתגר את ראשות הממשלה. מי יודע אם בעוד שנה המצב הזה יישמר. גזר הדין של אולמרט השבוע היה דוגמא קטנה בלבד למהירות שבה המצב הזה יכול להשתנות.
שרים אחרים בליכוד מתרשמים שנתניהו מעדיף בכל זאת להעביר תקציב, אם יוכל. מפעמת בו תקווה שבין חודש ינואר, מועד אישור התקציב, לחודש נובמבר, מועד הבחירות, הציבור ישכח מהגזירות ויחזור לסדר היום הבטחוני-מדיני המועדף כל-כך על הליכוד. בין ינואר לנובמבר מתחבאים גם חודשי האביב, מועד ההכרעה החדש – והאחרון בהחלט – בנוגע לפצצה האיראנית. ראש הממשלה, כך התרשמו כמה ממקורביו, היה מעדיף לקבל את ההכרעה ההיסטורית במסגרת הקואליציה הנוכחית, ולא בזו הבאה, שבה יהיו בסבירות גבוהה מתנגדים רבים יותר לתקיפה.
המאהל היהודי
מהפכת הציונות הדתית הגיעה באיחור-מה לשבטי הבדואים בנגב. מפקד הבית-היהודי שנסגר מגלה שעשרה מבני שבט אבו-ג'וויעד הצטרפו למפלגה לאחר שחתמו על תמיכה בעקרונותיה, בהם: "המפלגה תפעל לקירוב לבבות בין עם ישראל לאביהם שבשמים ולהרבות תורה, לאור דרכם של רבני הציונות הדתית לדורותיהם". תמיכה מרנינת-לב דומה נרשמה באבו-רוקייק, אבו סריחאן, אבו רוקייק ואבו-סנאן (רשימה חלקית). חבל שזבולון המר לא זכה.
המספרים האלה, כמובן, זניחים לחלוטין ביחס למספר הגבוה-מאוד, גבוה מכל התחזיות המוקדמות של 52,000 מתפקדים. מבלי להשבית שמחות, המספר הזה גבוה מדי. היחס בין מספר המצביעים למפד"ל בבחירות האחרונות למספר מתפקדיה הוא חסר תקדים בתולדות הפוליטיקה הישראלית, מתפקד על כל שני מצביעים. היחס בליכוד, מפלגת ארגזים ידועה, הוא 1:7, בעבודה 1:5. בקדימה 1:14. גם בניכוי ההתלהבות האותנטית מהחלטתה של המפד"ל לתת סוף-סוף גם לציבור להשפיע, עדיין מדובר במספרים מוגזמים. כאשר מצנע, פרץ, הרצוג ויחימוביץ' התמודדו אשתקד בקרב אטרקטיבי בהרבה על ראשות העבודה, מפלגה עם 22 מנדטים בסקרים הנוכחיים, הם הצליחו לפקוד בקושי 40,000 איש. האם אורלב, בנט וסלומיאנסקי הם כאלה מגנטים של תמיכה ציבורית ואנחנו לא ידענו? ואם כן, איך זה לא מתבטא בקפיצה למספר דו-ספרתי בסקרים?
כל מי שעיניו בראשו, ועם אוזניים רגישות, יכול להבין שחלק ניכר מהמספר הזה מעיד על מפקדי ארגזים מטרידים. כמו כל תופעה אופנתית, גם הם הגיעו למגזר הדתי באיחור אלגנטי של עשרים שנה. אשקלון, בירת הארגזים של ישראל, תרמה למפקד הזה קרוב ל-1,500 איש, יותר מריכוזים דתיים-לאומיים עצומים כפ"ת, תל-אביב וחיפה. חלקן הודות לפוקד שהתפרסם עד לאחרונה דווקא כקבלן קולות של קדימה. משפחתו הדריכה מתפקדים בטלפון איך למלא את הטפסים אבל לא לשלם עליהם, דבר המהווה עבירה פלילית.
בועדת המפקד התגאו עד מאוד בגילם הצעיר של רוב המתפקדים, בלי להבין שישיבות ההסדר למפד"ל עלולות להיות מה שהמגזר הדרוזי הוא למפלגת העבודה: מקור בלתי-אכזב להתפקדויות המוניות, לא תמיד קשורות למציאות. מלא מעט ישיבות הסדר וישיבות גבוהות הגיעו בשבועות האחרונים סיפורים מטרידים על פוקדים מסתוריים שמגיעים עם כסף מזומן ומציעים להתפקד. דמויות מוכרות ברמה המוניציפאלית, חלקן בכלל ממפלגות מתחרות, סיפקו פרטים מסמרי שיער על התפקדויות לא חוקיות, על כסף מזומן שעובר מיד ליד, על קבלני קולות גדולים שמציעים את מפקדם לכל המרבה במחיר.
זה עצוב, אבל צפוי למדי. הפריימריז הנהוגים בישראל הם מתכון לשחיתות. מה שיהיה פחות צפוי אבל יותר מעודד ונחוץ הוא פעולה נחרצת של ועדת המפקד, בטרם יתקבלו תוצאות בלתי-סבירות בבחירות. הגיע הזמן שתתחיל להבין מה קורה ממש מתחת לאפה, במקום להתגאות במספרים מופרכים שמייצגים יותר את ציבור הפוקדים הגדולים מאשר את המצביע הדתי-לאומי הממוצע.
